חרונולוגיה חסרת חשיבות

ברמה האישית אין לי סיכוי לשכנע אותך. אבל זה עצוב. שובר לי את הלב. כן, הסתכלתי סביבי וחלק ניכר מהאנשים הטובים שאני מכירה, האנשים שסביבי, כבר אינם כאן. וזאת בעיה. זאת בעיה קשה מאוד. נכון, התהליך הזה נמשך כבר 30 שנה, אבל עכשיו הוא הגיע לרגע האמת שלו. לא, אני לא יכולה במישור האישי לשכנע אותך, אבל במישור הקבוצתי, הלאומי, מילה גסה היום כמעט, אם כל מי שכמוך יעשה את מה שאתה עושה, אפשר לסגור כאן את המדינה.

הרי האינטילגנציה היא הראשונה שעוזבת. כן, היא עוזבת כבר שלושים שנה. אבל הדמוגרפיה עכשיו מגיעה לנקודת השיא שלה. אם האינטליגנציה לא תישאר להילחם, לא יהיה מי שיילחם על המדינה הזאת. בנינו כאן והגענו לכאן, ההורים שלנו, הסבא וסבתא שלנו, כדי לבנות מדינה מסוג אחד. ועכשיו האנשים שיכולים להמשיך ולקיים את אותה מדינה, הם עוזבים. המדינה משתנה לנו מול העיניים, אבל זה בגלל שכל כך הרבה אנשים כמוך עוזבים. ברור, במישור האישי אין לי מה להציע לך. נכון, המישור האישי הוא תהליך הדרדרות של הרבה מאוד שנים. אבל אם אנחנו רוצים שישראל שאנחנו מכירים ואוהבים, זאת הדמוקרטית, עם הערכים, השוויון, הדאגה, כן הסוציאליסטית, עכשיו המילה הזאת חוזרת, פתאום הפרטה זה לא משהו שנתפס חיובי כל כך, כן יש חזרה לערכים של סולידאריות בישראל, אבל אם אנחנו רוצים שהישראל הזאת תישאר, תימשך, תתחזק, אנשים כמוך צריכים להישאר כאן. אפילו שבחוץ יש להם הרבה יותר מה לקבל. כן, אפילו שעבודה כאן אין להם בדיוק את זאת שהם מחפשים. אבל האנשים הטובים ממשיכים לעזוב, והסיכוי לשנות, לחזור לישראל הערכית, קטן ככל שאנשים כמוך עוזבים. אני נלחמת.

אני רואה את התהליכים האלה קורים כאן בעיר שלי. בירת הנצח. אבל אנחנו נלחמים עליה. גם כאן התהליך הזה של עזיבת האינטילגנציה קרה. כבר לפני חמש עשרה שנה. האינטילגנציה עזבה. מי נשאר, חרדים, ערבים, קצת דתיים לאומיים, לא הרבה. ההשכלה, החילונות, כן זאת עם הערכים, ואני לא חילונית אתה יודע, הם עזבו, והעיר נשארה להתמודד עם חורבנה. אבל אנחנו מנסים לשנות. מנסים להחזיר. מצליחים להחזיר. קצת פה וקצת שם, המלחמה שלנו מצליחה. אנחנו פותחים מרכזי תרבות אפילו בשבת לחילוניים, כי אם אנחנו לא נילחם שהם יישארו, אין לעיר הזאת, ולמדינה הזאת, שום סיכוי. ומה שקורה בעיר הזאת, יקרה לכל ישראל בעוד חמש עשרה, עשרים שנה. אני רואה את זה היום, אבל אני לא מוכנה לוותר. לא, במישור האישי אין לי מה להציע לך. אני גם לא יכולה לבקש ממך להקריב בשביל הרמה הלאומית כל כך הרבה, אבל אם כל האנשים הטובים כמוך יעזבו, יקרה למדינה הזאת מה שקרה לעיר הבירה הנצחית שלנו. עוני, עזובה, קיצוניות, שנאה.

אבל אני לא מוכנה להתייאש. בסוף יקום איזה מנהיג, חייב מישהו לקום ולדאוג למדינה הזאת. הואקום הזה לא יכול להימשך. אנחנו חייבים שהאנשים הטובים יישארו, ויילחמו. וכן, אני יודעת, נלחמת, התייאשת, וגם אני אוכלת כל כך הרבה. כל פעילות ציבורית מלווה בייאוש, בסתירות לחי, בחוסר הערכה. גם כשרוצים לעשות את הדבר הנכון, הציבור לא תמיד מקבל את זה. לא תמיד מבין את הטווח הרחוק, לא תמיד חושב שהמלחמה, המאבק הערכי הזה, שווה את ההתמתנות, את הדיון, את המשא ומתן. לפעמים עמדה קיצונית נתפסת כחשובה יותר מעשייה מתונה. אבל העשייה הזאת היא שמאפשרת לנו להמשיך לתחזק ואולי אפילו לחזק את החברה הערכית שאנחנו רוצים לראות כאן. ולעזוב, בייחוד אנשים כמוך, והרבה מאוד חברים שלי, זה אולי הפתרון ברמה האישית. אבל ברמה החברתית, הקבוצתית, העזיבה שלכם כיום, ונכון שעזיבה דומה קיימת כבר שלושים שנה, אבל כיום היא מהווה גזר דין מוות לחברה הישראלית הערכית שעל פיה הוקמה מדינת ישראל. לא, במישור האישי אני מבינה אותך, במישור החברתי שברת לי את הלב. כלל שיותר אנשים מכם עוזבים, כך יהיה לכם פחות לאן לחזור.

מוקדש לר.ע. (רה"מ אידיאלית ל2025)