אף פעם לא אהבתי להסתכל בראי. לא, זה לא בגלל האף. אולי כן. אף גדול שכזה, כמו של כל היהודים. מחריד, לעתים אני מגיע לאירועים בהם מתרכזים כל כך הרבה יהודים. בעיקר יהודיות. והאף, אוי האף. הגודל שלו. הבולטות. הנוכחות. נדחף לכל חור. למען האמת, שנה שעבה הכרתי מישהי, היכרות שטחית, והיה לה אף. היה לה גם שם יהודי. ופתאום, לפתע, משום מקום, נאמר לי שהיא אינה יהודיה. אבל זה לא האף. אולי כן. לא בגלל האף אני לא אוהב להסתכל בראי.
כמו שאנשים שונאים לשמוע את קולם כי הם נשמעים אחרת ממה שהם שומעים את עצמם, כך אני לא אוהב לראות את עצמי בראי.
אבל להסתכל על מה שכתבתי בשנים האחרונות. את זה אני עושה לאחרונה יותר מדי. אני קורא. מסתכל על טקסט זה נקרא לקרוא. כי הטקסטים כאן הם שחור לבן, אין שום חוויה אסטתית. האמת, חלק מהטקסטים הם כחול על לבן. כחול ולבן, כחול ולבן, לכן לכן, אגב החלפתי עיצוב לפני כמה שבועות. כדי להוכיח נאמנות למדינה שיניתי את עיצוב הבלוג לעיצוב הדגל. כחול בצדדים והטקסט כחול על גבי לבן. כחול ולבן, זה צבע שלי. אז ישנם טקסטים שחורים על לבן, וישנים טקסטים כחולים על לבנים. מדי פעם אני קורא אחורה. קצת מהחודש הראשון. קצת באופן רנדומלי מהלינקים של חיפושים שמגיעים אלי (מי שמחפש חסרת בעברית בגוגל מגיע אליי די מהר. ואני קורא.
אהח, הנרקסיזם, הנרקסיזם. אדם קורא את כתביו. את מילותיו. את הטקסטים שלו. מדי פעם אני נהנה. לעתים קרובות מדי אני נהנה. מרוצה מהבבואה שהמילים ששפכתי פה יוצרות. לעתים נתקל בטקסט ששכחתי כליל מקיומו, כמו הערב. ואז אני נהנה. אני מרוצה. עשיתי דברים טובים. כתבתי דברים. טובים. כל כך הרבה עצים ביער. למזלי, אף עץ לא נפגע בגלל קיומו של הבלוג הנוכחי. באחד הטקסטים קראתי לו בלהג. שינוי של הו' לה'. אות אחת ליד. שתיהן אותיות קדושות. שתיהן אותיות של תנועות. בלהג שמכיל בתוכו להג, שמכיל בחובו בלה, שמכיל בחובו כמעט בלוג. אחד ליד. קרוב. מלהג. בלהג. בלה בלה בלה בלהג. דומה. קרוב. לא רע. יצירתי, כמעט. לשים אחד ליד, שניים ליד, שלושה ליד. עם משמעות ריקה, לא משמעותית. נחמד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
