חרונולוגיה חסרת חשיבות

אבל מה הוא אדם הנהנה מיצירתו אם לא נרקסיסט ריקני, שמתהדר בעברו, מתרפק עליו בנוסטלגיה ריקה. כשכיום בלהגו שומם, אין מגיבה (הן כולן מצאו חתנים או עברו לעולם טקסטואלי פחות, חושני יותר, יש לקוות), מה נשאר מלקרוא פוסטים שזכו לתגובות. טקסטים שעוררו משהו. מעבר לשעמום. נרקסיזם ריק. בהתפתחותו של כל דבר חי, ובייחוד בהתפתחותם של דברים מתים, מגיע שלב הריקבון. לא לחינם הנרקיס הוא מלך הביצה. ומלכתחילה הבלוג היה משול לביצה, וההתרפקות על העבר כמוהו כריקבון.