לחלופין, הכתבה הבאה לקוחה היישר מיצירתו זאת של ח"ן ביאליק, הפרק העשירי בו, לערך.
מעשה שהיה כך היה. אולי בגלל שחלפו מאז שנות דור, אבל החלטתי שהגיעה העת. כשכיתתי רגליי, רוצה לומר, שמתי פעמיי אל עבר הספרייה המקומית, נתרבו בה הספרים שאינם לשון העם המובחר. ספרים בלשונות זרות היו בספרייתי כמים המפקיעים מן הסלע, אולם ספרים בלשון "טרובקי", מתי מעט הם שם בנמצא. דומה שזאת היא הסיבה שבעטיה נמלכתי בדעתי, ולאחר הפיכה בסוגיה כה וכה, גמלה החלטה בליבי, שאולי, לאחר חליפתן של שנות דור מאותה התקופה האומללה, בה הכריחוני מוריי ללמוד את אותן היצירות הקלאסיות מראשית ימי הציונות, ביאליק, עגנון וחבריהם האחרים, הגיעה העת, לא להשליכם כחפץ אין ערך בו, אלא להרימם, לא כאבן שאין לה הופכין, אלא כמעין המתגבר, קרן השפע וקרן הצבי, ולעיין בכתבי ראשונים. הרי כולנו כאן, כנאמר בגוגל סקולר, גמדים על כתפי ענקים, ומן הראוי להתוודע מחדש, לחזור לארץ מכורה, לשנות בהם שוב, להכיר שוב את אותם אבות הכתיבה העברית המתחדשת.
להתחיל עם אריה בעל גוף היא התחלה נאותה. ההערות בסיום הספר, ההוצאה שבידי היא מ-תשכ"ג, שהיא הדפסה מחודשת של ההוצאה מעשור לפני כן, מלווה בהערות מחכימות שבעיקר מספרות שכבר כשבע עשרה שנים לאחר מותו של חיים נחמן הוא היה זקוק לביאורים. וחכם אומר, לא כך הוא הדבר, אלא שעם ישראל, שהעברית בהתקופה ההיא הייתה חדשה וזרה בפיו, נצרך היה לביאורים לתחדישיו של ביאליק, להאדרת מקורותיו, שכן חוכמתו, נביעתו כמעין המתגבר בכתבי הקודש השונים, פכפוך התלמוד והגמרא, ניכרים מכל מילה ומכל ניב, ולכן נצרכו להם הדיוטות של בית ישראל להביאורים האלה.
ו"אריה בעל גוף"? היום קוראים לו נמרודי, האב, או אולי עופר, האב, או אולי אריסון, האב שוב, ועוד רבים וטובים מחבריהם. דומה שאותה הכתבה שהוזכרה לעיל, מבהירה שביאליק אקטואלי מתמיד וכתמיד. רק חבל שנצרכו להן שנות דור שתחלופנה מאז אותם ימי בית הספר העליזים, כדי שאוכן ליהנות ממנו כמו שצריך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
