חרונולוגיה חסרת חשיבות

אחרי שקראתי את "אריה בעל גוף" עברתי לאיזה סיפור קצר של ביאליק, ואז נזכרתי, האח הידד, הרי גם "החצוצרה שנתביישה" מופיעה פה בקובץ הסיפורים. זכרוני טען שסיפור זה למדתי אי אז באותן שנות בית ספר קסומות, כשהיה שלום בארץ, עונות השנה התרחשו בתקופתיהן היעודות, האינפלציה הייתה אי שם בסביבות ה-400 אחוז, ואינתיפאדות השתוללו לא בצורות טילים אלא בצורות "רצחניות" פחות.

קראתי את החצוצרה שנתביישה, התביישתי והתייבשתי. הסיפור היה משמים. אולי לכן שנאתי את ביאליק בתיכון? אולי בגלל סיפורים שכאלה. סיפורים שעסוקים בקשיו של העם היהודי היושב בניכר. סיפורי התבכיינות שניכר שההיסטוריה של עם ישראל רצופה בהם. אותה עליבות גלותית משמימה ומעליבה, בה היהודי הוא תמיד קטן, מסכן, רדוף, נתון לגחמותיהם של הגויים וחסר יכולת לדאוג לעצמו, אלא רק להתבייש, כמו אותה חצוצרה. כן, זהו הסיפור שלימדוני בבית הספר, ושממנו מובן שלא זכרתי דבר מלבד שמו.

אבל בעצם, מה לי כי אלין, הרי זוהי מערכת החינוך הישראלית במיטבה. תמיד מספרת ליהודים עד כמה הם מסכנים, רדופים, חלשים, נתונים לגחמותיהם של הגויים וחסרי יכולת לדאוג לעצמם. הרי זהו הנרטיב הישראלי העכשווי במיטבו. ישראל אינה שלטת בגורלה, זה הכל אשמת הערבים, הגויים, הרודפים אותנו, ואנו חלשים, נתונים לגחמותיהם. או בעברית, הם התחילו! ואם לא לגחמותיהם של אותם אגגים ערבים, אזי לאירופאים מלאי האנטישמיות ולאותו צורר חוסיין, שביאליק עצמו כה היטיב לתאר, למשל בסיפור כמו החצוצרה שנביישה. כן, לא פלא ששנאתי את ביאליק בתיכון, הרי את הנרטיב המטומטם והמטמטם הזה דחיתי כבר אז. מובן שכבר אז הייתי במיעוט, שקטן ככל שהשנים חלפו והחינוך הישראלי השתפר.

המשכתי לעלעל בביאליק, וגם מ"מאחורי הגדר" נהניתי. הרי שם מוצג היהודי כשולט בגורלו, גועלי כלפי הגוי כשם שהגוי גועלי כלפיו, זורק את הגויים משכונותיהם ומשתלט עליהן, ממש כעובדים הזרים שמשתלטים על פרברי ערינו אנו, בעורמה ובגועליות, תוך דחיקת המקומים למקומות מרוחקים יותר. שם מתואר היהודי כשונא האחר, ממש כשם שהאחר שונא אותו. הסימטריה שיוצר ביאליק היא סימטריה בין שווים, למעט בסיומו של הסיפור, שם הקורבן מוצג בצורה שונה מזאת המקובלת בנרטיב היהודי. אבל גם את מאחורי הגדר לא לימדוני בתיכון. אם זכרוני אינו מטעני, האפשרות האחרת של ביאליק הייתה "ספיח". דומה שסיפור זה ראוי לשם ספחת, עקב היותו משמים עד זרא. נכון אמנם שהוא מתחיל עם זכרונותיו של ילד מחיי העיירה והחינוך שקיבל בצעירותו. אולם סופו קולאז מהמם של מובאות ופסוקים של סיפורי אגדה וסיפורים תנכיים. קולאז זה, עד כמה שהוא מהמם ומרהיב, מעבר ליכולת אמנותית של ביאליק בשזירת סיפורים תנכיים ותלמודיים האחד באחר, אינו מביא אמירה כלשהי. אמנם סופו של הסיפור משאיר את המחבר בבדידותו, ושמא זוהי האמירה, שהחולם נשאר בודד, אולם אמירה זאת נבלעת באותו קולאז מרהיב ומשמים בעת ובעונה אחת.

גם כאן, זכרוני מהתיכון מבהיר שכן, לימדו את הסיפור הזה, כדי להראות את השורשים היהודיים, ללעוג לחיי החיידר של ביאליק, ולהראות שהחינוך הישראלי עדיף על חיי הגלות בחיידר, אך בו בזמן לקשור אותי, ואת חבריי לאותה יהדות שביאליק העריך וציטט. גם ההערות בסיום הספר של ביאליק לימדוני שאכן אני יודע הרבה יותר מכפי שידעו קוראיו של ביאליק כשיצא ספר זה בהוצאה מאי אז, שכן, רבות מההערות היו ידועות לי. אך זכרוני מבית הספר חזר והיכה בי, שוב בחרו ללמדני את הסיפור המשעמם, חסר הנגיעה לימינו אנו או לימיי אז, כדי להעביר ערכים של שלילת הגלות תוך קבלת היהדות.

קריאה חוזרת בביאליק הבהירה לי שוב את הצלחת מערכת החינוך הישראלית. מערכת החינוך מעדיפה להשקיע בחינוך המנציח ערכים הגמוניים תוך העלאה לקורבן של יוצרים, שבחירה של יצירות אחרות מכתביהם היתה מקרבתם לקורא ומשאירתם אקטואליים לאורך זמן. שכן, ספיח והחצוצרה שנתביישה אולי מעבירים ערכים קונצנזואליים של היהדות הרדופה והמסכנה, שכה טובים לשלטון ימני מסתגר ושונא אחר, אך "מאחורי הגדר" ו"אריה בעל גוף" מעבירים מסרים אקטואליים שמבהירים שביאליק צריך להיות איתנו, ושלו נחשף הדור הצעיר, כמוני אז, ליצירות שאקטואליותן עדיין קיימת, אזי דומה שהתרבות הישראלית היתה קצת פחות שטוחה ובעלת זיכרון קצר. אבל תרבות שכזאת אינה עולה בקנה אחד עם המסרים החינוכיים והערכיים של החברה הישראלית מאז שנות השמונים, שלא נאמר לפני כן. על כן, דינו של ביאליק להילמד בתיכון ולהיות שנוא על התלמידים, שאולי עשרות שנים לאחר מכן יגלו את הסוד הגלוי, מערכת החינוך הישראלית מרחיקה את הישראלי מתרבותו מסיבות אידיאולוגיות ברורות ומועילות. לה.