חרונולוגיה חסרת חשיבות

הקיר שנבנה כאן השבוע מסמל את גדר ההפרדה שבונה ישראל. המוסלמים כאן קוראים לה גדר האפרתהייד. על שמונת הבלוקים המייצגים את הקיר, בלוקים הזהים לאלה מהם בנויה גדר ההפרדה, מציגים המוסלמים מידע על הגדר ועל המצב בפלסטין. מובן שחלק מרכזי בתצוגה נוגע גם לנ' אירוע , זה שאסור לחשוב, להזכיר או להמהם את שמו (דומה לנגבה) בישראל. ככלל, ההצגה מעצבנת למדי.

יש בתצוגה על גדר האפרטהייד גם חדשות טובות לצד הישראלי. כך, למשל, מספר הילדים שנהרגו עומד על אחד לעשרה לטובת ישראל. כלומר, על כל ילד ישראלי נהרגו עשרה ילדים פלסטינים. עוד קצת, ונפתור את הבעיה הדמוגרפית. מצב הפצועים מאכזב קצת יותר, רק ישראלי אחד על כל שישה פלסטינים. הנתונים הם משנת 2000 ואילך.

חדשות טובות אחרות הן ההפרדה המוחלטת בין השטחים שכבשה ישראל במלחמת 67 ממצרים וירדן ובין אלה שכבשה מסוריה. ניכר, שלאיש לא איכפת מהגולן, חוץ מלסורים. ולאיש לא איכפת מהסורים.

אבל, האכזבה נובעת ממקום אחר לגמרי. המוסלמים שבנו את קיר האפרטהייד מציגים את הבעייה הפלסטינית כבעיה הומניטרית. הם מצביעים על העוולות הנוגעות לזכויות האדם, גזילת המשאבים בשטחי יהודה שומרון ועזה, ותוצאות אחרות של הכיבוש הישראלי של שטחים אלה. המסגור של כל הדיון הוא במסגרת של בעייה הומניטרית שיש לפתור.

ניגשתי אל אחת המוסלמיות ודיברתי איתה. הבעתי אכזבה מהבחירה הזאת וביקשתי את הפתרון לבעיה. היא אמרה שהם לא נוקטים עמדה בנוגע לפתרון הבעיה, של מדינה אחת או שתי מדינות, אלא רוצים לעורר את המודעות לבעייה ההומניטרית. התעקשתי, שאני יודע שישנה בעיה הומינטרית, מה אני אמור לעשות עם המודעות שלי? להצטרף לקבוצת פעילות. שתומכת במה? במה שתחליט. אבל, נניח, התעקשתי, שייפתרו הבעיות ההומניטריות, אזי תיפתר הבעיה? הרי מרקסיסט יטען שבדיוק הפוך, ככל שתיפתר הבעיה ההומיטרית, כך יקטנו הסיכויים למדינה פלסטינית, הבעיה אינה הומניטרית, אלא פוליטית. לא, התעקשה המוסלמית, אנחנו מעוררים מודעים לבעיה ההומנטרית, יש מי שמאמין בשתי מדינות, יש מי שמאמין באחת, אבל אנחנו כאן רק כדי לעורר מודעות, ולא להציע פתרונות. אנחנו מצביעים על כמות הכסף שארצות הברית, ומפעליה הגדולים, שופכים לכיבוש, ורוצים ודורשים שמימון זה ייפסק. ניסיתי כמיטב יכולתי לחלץ ממנה תשובה אחרת, אבל בסוף נפרדנו כידידים, בלי שאיש מאיתנו שינה את עמדתו.

המשכתי להסתכל על הקיר, וראיתי את החלק בו מוצגות החלטות האו"ם הנוגעות לפלסטין. כאן שוב התעצבנתי, אמנם הנ' אירוע, זה שאסור לחשוב, להזכיר או להמהם את שמו (דומה לנגבה) בישראל, זוכה למקום מרכזי בתצוגה, אבל החלטה 179 אינה מוזכרת כאן. גם החלטות 242 ו-338 אינן מוזכרות כשהם כותבים את החלטות האו"ם הרלבנטיות. החלטה 194 מוזכרת במקום אחר, אבל המקבילות לה אינן. מעצבן. אבל אני משער שישראלי שמתעצבן על תעמולה פלסטינית זה לא דבר חדש. לכן, המשכתי לפלקט הישראלי, שאמור לענות לקיר האפרטהייד הפלסטיני.