חרונולוגיה חסרת חשיבות

אחרי שהתעצבנתי מקיר האפרטהייד המוסלמי, זה שמציג את גדר ההפרדה כגדר גזענית שמבססת אפרטהייד, הלכתי לתשובה הציונית ההולמת. תומכי ישראל אינם מאורגנים כמו המוסלמים ולכן מסתפקים במספר פלקטים. מעצבנים. במיוחד.

מיד בפתיחה הם מצהירים מהי ציונות: התנועה הקוראת להקמת בית לאומי ליהודים במולדתם ההיסטורית. מובן שהתעצבנתי. הרי לפי הגדרה זאת הרצל אינו ציוני. הוא הרי רצה את אוגנדה. הברון הירש הקים מושבות יהודיות ברחבי ארגנטינה, ועשה זאת בשם הציונות. אז איך הגדרה של ציונות יכולה להתעלם מכך. עשיתי מעשה ודיברתי עם האחראי על כך. בשביל רוב היהודים זוהי ההגדרה של ציונות. הוא אמר לי. אבל היא לא מדויקת. טוב, אנחנו לא יכולים בכמה פלקטים מסכנים להיכנס לדקויות. אבל זאת דקות חשובה, אם אבי הציונות אינו ציוני לפי ההגדרה שלך. אבל כיום זאת ההגדרה המוסכמת, ענה, והחזיר לי קונטרה, ומה ההגדרה שלך. זכות הגדרה עצמית לקבוצה היהודית. ומה, השטח אינו חשוב? פינסקר, עניתי לו, לא דיבר על ישראל. טוב, אבל זה התפתח מפינסקר. בסדר, אבל חוץ מזה, הציונות מבחינתי מימשה את עצמה ב-1948. הוא התפלא. מה, אתה חושב שיהודים יכולים להיות בטוחים בלי מדינת ישראל. ודאי, השבתי, הרי מדינת ישראל היא המקום המסוכן ביותר ליהודים ולישראלים. המשכנו בויכוח, הוא תלה את האשם באי הגעה לשלום בערבים, השבתי שרוב היהודים אינם רוצים לפנות את השטחים. הוא היה אופטימי, כשישראל תחליט, היא תפנה את כל ההתנחלויות ביהודה ושומרון. חייכתי בחוסר אמון, אבל הוא אופטימי. אפשר לפנות גם בלי הסכם, אמרתי, לא צריך הסכם, אפילו אם הם מוכנים. אבל ראית מה קרה בעזה. כן, אבל היו קסאמים לפני שישראל פינתה. נכון, אבל הם התגברו. אולי הם התגברו כפונקציה של זמן ולא שליטה ישראלית, ניסיתי. בהחלט ייתכן, הוא הסכים איתי. ככלל, הוא הסכים שההגדרה של ציונות כוללנית מדי, שגם בישראל ציונות היא הפרחת השממה והנגב, ולא בהכרח זכות הקיום. אבל, צריך לאזן את התמונה של המוסלמים, שכן כיום ציונות שווה גזענות, בעיני רוב האנשים. נפרדנו כידידים.

המשכתי להסתובב ליד הפלקטים הישראלים. הפלקט אמר שישראל שולטת על ארבעה מיליון ערבים, ו2.5 מהם הם אזרחים שווי זכויות בישראל ולכן אין שום יכולת לדבר על אפרטהייד או אפלייה על רקע לאום או משהו דומה. כבר לא התווכחתי להיכן נעלמו 1.5 ערבים מהספירה הזאת. גם השלט האחרון, שהסביר את הניתוק מעזה כצעד למען שלום, כבר לא הפתיע אותי. יותר מהכל, הוע העציב אותי.

עצב, כפי שאמרה ש', היא התחושה העולה מההתסכלות על הקיר הפלסטיני והפלקט הישראלי. הנתק בין השניים, חוסר בסיס משותף, חוסר יכולת על מחשבה עתידית ועל פתרון הסכסוך, כשכל צד עסוק מתחפר בעמדותיו ומציג את הצד השני כאשם מדכאים. גם הבחירה במידע החד-צדדי לא משפרת את מצב הרוח.

העצבות האמיתית היא הקלות בה ניתן להגיע לבסיס משותף. הרי הגדרת הציונות אינה אותה אחת שהוצגה למעלה. הגדרת הציונות אומרת שלחברי הקבוצה החברתית הקוראת לעצמה יהודים יש זכות להגדרה עצמית. הרי מאבקם של הפלסטינים זהה למאבק הציוני, שכן הגדרה עצמית כיום נתפסת כמדינת לאום. כך, כשם שהציונות קובעת שליהודים זכות למדינת לאום, כך היא צריכה לקבוע שגם לפלסטינים, כקבוצה חברתית, זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום. זהו הבסיס האמיתי להחלטה 179 של האומות המאוחדות שחילקה את ארץ ישראל המערבית, פלסטין, בין שתי קבוצות אלה, בעשרים ותשעה בנובמבר, 1947, ושתוצאותיה נחגגות בשבועיים האחרונים, מהעצמאות הישראלית ועד הנ' אירוע , זה שאסור לחשוב, להזכיר או להמהם את שמו (דומה לנגבה) בישראל. אבל ההתחפרות של כל אחת מהקבוצות בצדק ההיסטורי שלה, צדק היסטורי מפוברק שדומה לשמיכת טלאים, מרחיקה את היום בו שתי הקבוצות יחיו בשלום, כשבינתיים כל צד ימשיך לבנות קירות, לייצר פלקטים, ולחפש את השקרים של הצד השני.