בעצם, איך קרה שיש לנו את הבית שלנו? שאלתי את הוריי.
אין לחשוד בי שאני שייך למעמד מחוסרי הדיור. אף פעם לא אהבתי אוהלים, יש להם נטייה לספק מיטות קשות למדי, ולמרות שאני אוהב את מזרוני קשה, עדיין האדמה קשה לי מדי. פעם, על אוניה, ישנתי על סיפון המתכת. היה קשה, ואפילו אוהל לא היה לראשי, אבל לא הייתי מחוסר בית.
אין לחשוד בי גם שאני נוהג בסולידריות כלפי דרי אוהלים. אני חלק מהמעמד שנולד לדירה. כלומר, כשנולדתי זה לא היה המצב. אך עם השנים, הוריי כילכלו צעדיהם בתבונה, ולימדוני תבונה זאת, וכך בערוב ימיהם הם מההורים שיכולים לעזור, כפי שעשו, לכל אחד מילדיהם, להגיע לדירה משלו. אז תהיה לי דירה משלי. לא אהיה מחוסר דיור.
אבל המאבק למען הדיור נגע בי לא מזמן. הכיצד, כפי שטענו כל העיתונים, פעם לפני שלושים וארבעים וחמישים שנה, זוג צעיר, שעבד קשה, והתפרנס מעט, ובכל זאת השכיל לחסוך פרוטה לפרוטה, מעה למעה, הצליח להגיע לדירה, והיום, היום בלתי אפשרי לזוג שכזה להגיע לדירה? איך הדרדר המצב? למה פעם הכל היה כל כך קל, והיום כל כך קשה?
אז שאלתי את הוריי, איך בעצם קנו את ביתם, דירתם הצנועה, הראשונה. עבדנו קשה, הם אומרים. הם מספרים. אבי היה עובד עבודות דחק, בתחנות דלק, במפעלי מזון כושלים, ואמי, מורה בבית ספר יסודי. ואיך הגעתם לדירה? אני מקשה בכל זאת. טוב, ההורים עזרו. ההורים עזרו? אני פותח אוזניי כלא מאמין! לפני ארבעים שנה ההורים עזרו? לא ייתכן! כן, הוריי מתעקשים, לפני חמישים שנה, ארבעים ומשהו שנה, ההורים גם אז עזרו בקניית הדירה. הם קנו דירה בשכונה טובה בעיר מגוריי. וההורים שילמו להם כשליש משווי הדירה. שליש!!! כן, גם לפני חמישים שנה אי אפשר היה לקנות דירה בעיר גדולה במקום מרכזי, זוג צעיר, ללא עזרה מן ההורים!!!
טוב, זאת הדירה הראשונה. וכיצד קניתם את הדירה השנייה, זאת שבה נולדתי, אני מקשה. טוב, מכרנו את הדירה הראשונה, אבל זה לא הספיק. גם השכונה הייתה פחות טובה, בקצת, אבל גם זה לא הספיק, כי היינו צריכים דירה גדולה יותר. אז ההורים עזרו. ההורים עזרו? שוב אוזניי מצילות בעודי משפשף עיניי כלא מאמין למשמע אוזניו. כן, ההורים עזרו. גם לפני ארבעים שנה ההורים עזרו, ובלי זה אי אפשר היה לקנות דירה!
ואפילו את הבית בו הם גרים כיום, בו גדלתי רוב חיי. טוב, כאן היה כבר יותר מזל משכל. טוב, היה גם שכל. והיו גם הורים שבדיוק עזרו, ועוד איזה ירושה קטנה שגם לא הזיקה, אבל כן, גם אז לפני שלושים וחמש שנה, זוג שכבר לא היה כל כך צעיר, שרצה לשפר את חייו ולקנות דירה טובה יותר, הזדקק לעזרת הורי הזוג.
מסיפורים של הוריי הבנתי, מאז ומעולם מי שרצה דירה סבירה בישראל הזדקק לעזרת הורי הזוג. כן, בישראל המעמד החברתי עובר בירושה. איש לא שומע על כל אלה שאין להם כסף לדירה, או אפילו לשכירות בתל אביב. הם לא מעניינים ולא נכנסים לעיתונים (ע"ע שירם של טיפקס, הנה אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון, מלפני יותר מעשור). המעמד החברתי ימשיך לעבור בירושה, ואיש מדרי האוהלים לא יציע להטיל מס ירושה.
אז אין לחשוד בי שאני מזדהה עם מצוקתם של דרי האוהלים. אחרי הכל, הוריי יורישו לי לפחות דירה אחת. וכיוון שדרי האוהלים לא באמת מנסים לפגוע בי, או לשנות את ישראל, אז אין לי סיבה להזדהות איתם.(הלוגיקה בפיסקא זאת הפוכה לגמרי.)
קשה מאוד היום להשיג דיור בישראל. השוק יקר מאוד. אנשים משלמים המון לשכירות, ובלי עזרה מההורים אי אפשר לקנות דירות. אבל אין בזה חדש. כך היה תמיד. מי שהיה לו כסף לדירה לעצמו, לרוב הצליח לעזור לילדיו להגיע לדירה שלהם. מיסי ירושה לא התקיימו ולא יתקיימו. ואין חידוש בקושי בהשגת דיור. המעמד הבינוני גבוה השיג דירה לעצמו ולילדיו. החידוש הוא שהמעמד הבינוני כיום בישראל, שפעם ההורים יכלו לעזור לו בקניית הדירה, מתרושש, והיום חלק ממנו גם עם עזרה מההורים אינו מסוגל לקנות דירה. כי למען האמת, החידוש בישראל כיום הוא שהמעמד הבינוני נעלם. דרי האוהלים משתוקקים לחזרתו של המעמד הבינוני. כמוני, הם יכולים להשתוקק, שכן המעמד הבינוני יחזור לישראל כשתחזור אליה השפיות גם בשאר תחומי החיים.
כשיבוא המשיח. ובבניין ירושלים ננוחם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
