אז השבוע התחיל במשחק מעולה בין הפאקרס לבין הסיינטס. הוא כמעט הסתיים במשחק מעולה דומה. הקבוצה המקומית נגד הדולפינים ממיאמי. היו מי שחשבו שמיאמי תנצח (מייק דיטקה באי.אס.פי.אן). במחצית הראשונה זה לא נראה לא כוחות. התקפתה של ניו אינגלנד עשתה במשחק ככל העולה על רוחה, אבל המחצית נגמרה רק בשבע הפרש - אחזקה התקפית אחת. המעריצים המקומיים היו רגועים. המשחק נראה בשליטה מלאה של הקבוצה האהודה והמקומית. המחצית השנייה התחילה, כשהקבוצה המקומית אוחזת בכדור. אבל אז בריידי מסר לאויב. והאויב הבקיע. שוויון. הפאב התמלא בשקט. שקט מתוח. זה לא טוב, אמרו השיכורים אחד לשני. לא טוב בכלל. שוויון. במשחק שבו אנחנו אמורים לנצח. סוף טוב, הכל טוב. מאותו רגע חזרו הפאטריוטס לעשות מה שהם רוצים במשחק. בריידי קבע שיא של מסירות במשחק מנדיי נייט, 511 יארד, אחת מהן במסירה מקו היארד הבודד של הפאטס לטאצדאון 99 יארד מאוחר יותר, של ווס ולקר. לא היה כוחות. בייחוד כשהמאמן של דולפינס מדבר על משחק אגרסיבי בהתקפה, אבל כשהוא ניצב מרחק יארד בודד, כשהוא בפיגור של שבע נקודות, במקום לנסות להבקיע טאצדאון גם בניסיון הרביעי הוא מסתפק בשער שדה, כשברור שלא יוכל לחזור מפיגור של עשר לטובת הפאטס. אכן, לאחר שער השדה, הבקיעו הפאטס עוד טאצ דאון, ואז עוד אחד, וסגרו את הסיפור. הקהל המקומי היה מאוד מרוצה והלך שתוי כלוט הביתה.
בהחלט הרבה יותר קל להיות אוהד הפאטריוטס. זה גם נותן המון נקודות זכות פה באזור, אז למה לא?
אה כן, היה עוד משחק, בין הריידרס לברונקוס, אבל למי איכפת?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
