חרונולוגיה חסרת חשיבות

ראיתי אישה מזדקנת לנגד עיניי.

באמת. וכבר יותר מפעם אחת. רגע אחד הסתכלתי עליה. ואז הפניתי מבטי אל מקומות אחרים. אל אנשים אחרים שהיו בסביבה. כשהחזרתי את מבטי אל אותה אישה ראשונה, היא הייתה זקנה יותר. פתאום הקמטים סביב אפה היו חדים יותר. השקיות מתחת לעיניה השחירו. כך גם הקמטים סביב עיניה ובמצחה.

כשזה קרה לי בפעם הראשונה ביטלתי את המחשבה. הרי לא ייתכן שאראה הזדקנות כשהיא קורית. משל למה הדבר דומה, לראות ילד גדל לנגד עיניך. ואיש לא רואה זאת.

אבל שלשום זה קרה לי שוב. בפעם הראשונה הסתכלתי על האישה. היא נראתה רעננה, כמעט מלאת חיים. הסבתי מבטי אל האחרים בחדר, וכשהחזרתי מבטי, היא הזדקנה. שוב אותם קמטים. החריצים סביב העיניים עמוקים יותר. העיניים גם הן נראו לאות. והקמטים סביב האף, אף פעם לא הבנתי עד כמה משמעותיים אלה להזדקנותו של אדם, של אישה, עד שראיתיה מזדקנת לנגד עיניי.

אולי כדאי שאתמקד במראה הטבע סביבי, ואפסיק להסתכל על האנשים סביבי. שעושות רושם שמזדקנות לנגד עיניי. אולי עיניי מדמיינות. סביר שעיניי מדמיינות. אולי ההשוואה הייתה בין האישה, כפי שנראתה כעת, לבין כפי שנראתה כשראיתיה מאופרת בהזדמנות אחרת? אולי עיניי מדמיינות. אולי מוחי משתגע ממראה עיניי. אולי זאת הייתה התאורה שהשתנתה.

אולי התאהבתי ברעיון הפשוט של לראות השתנות אל מול העיניים, והרי רוב הזמן אני מבטל את חשיבות ההשתנות, את היתכנות היקרותה, אם במישור האישי או החברתי, ולכן כשראיתי אישה מזדקנת לנגד עיניי נפעמתי. נחרדתי. הבנתי שעולמי, נטול השינוי, נחרד. או שאולי עיניי מדמיינות. סביר שמוחי משתגע.

אולי באמת ראיתי אישה מזדקנת לנגד עיניי. ולא אישה אחת, כי עם שתיים. ולא פעם אחת, אלא פעמיים. נחרדתי, אבל לעתים אי אפשר לעצור את הזיקנה. גם לא אצל אנשים צעירים. אפילו כשאלה מזדקנים מהר מדי. ואולי, כרגיל, התאהבתי במשפט.

ראיתי אישה מזדקנת לנגד עיניי.

(אין באמור לעיל משל על המחאה החברתית בישראל!)