אולי הדבר הכי נורא במסעדות פה באזור שהן מחזירות אותי אחורה בזמן. פתאם הזיכרון שלי מתחיל לעבוד. זכרונות עגומים מאותם שנים שרובינו כבר אפילו לא מתגעגעים אליהם, ואפילו לא למוזיקה שלהן, כן, כך הן שנות השמונים.
הלכנו למסעדה סינית וזה היכה בי. בעצם, זוהי אותה מסעדה סינית, אחת עד שלוש, שהיינו הולכים אליהם אי אז, בשנות השמונים העליזות. היתרון במסעדות סיניות הן זולותן. לכן, משפחות מעמד הביניים בשנות השמונים, עם ילדים גדלים, לא יכלו להרשות לעצמן מסעדות אחרות. לכן, היתה פריחה של מסעדות סיניות. בכולן התפריט היה זהה. בכולן הסינים היו סינים. בחיפה היו לפחות שלוש מסעדות כאלה שמשפחתי הייתה נוהגת לפקוד בעיתות ואירועים, דוגמת ימי הולדת לא גדולים מדי. כך, הסינית של דניה, עליה השלום, וגם הסינית בסטלה מאריס, עליה השלום, וגם הסינית ברחוב המרכזי במושבה, קראו לה על שם המדינה השכנה לסין. טייואן. או, נזכרתי איך כותבים את זה. בערך. האוכל בשלושתן היה זהה. הוא לא היה לא טעים. הוא היה אחיד מאוד. כמו בסין. אורז, וחמוץ מתוק, ולפעמים היינו משתוללים ומזמינים עוף בקשיו. עוף בקשיו. לכן, כשהמליצו לנו על מסעדה סינית פה הלכנו. יכולנו לדעת שהממליץ גם הוא נתקף נוסטלגיה? לא. אבל המסעדה כמיטב המסורת של שנות השמונים. אגרול עבש למדי, חמוץ מתוק טעים, והשאר לא משהו שנספר עליו. (בעצם, כבר סיפרנו).
ואחרי זה יש גם מסעדות איטלקיות. פופולו, לחיפאים בינינו מהווה מודל ראוי לחיקוי. שוב, חזרה אחורה. קצת פיצות. קצת פסטות. לא יותר מדי חדשות או מגניבות. עושה רושם שהבטטה אינה משחקת כאן תפקיד כפי ששיחקה בדרום קליפורניה. אז נשארנו עם הפסטה ברוטב אלפרדו, או אדום, או פטריות. ואו!!! להיטים קולינאריים אחד אחד.
נכון, יש כאן גם איזה כמה מסעדות כאלה של פיוז'ן. כלומר, אותה המצאה גאונית, שאסורה מן התורה, של שעטנז טעמים וריחות, שסופו לרוב לא טעים. אה, ויש גם מסעדה צרפתית. מסעדת הגורמה. קוראים לה כמובן, שה אלבר, בצרפתית אני בטוח שזה נשמע יותר טוב. דווקא היא מזכירה לי את המסעדה היוקרתית בירושלים, שם סבי לא היה לוקח אותנו לאכול. הוא העדיף את בני הדייג. קמצן! אבל לפעמים, פעם בירח כחול, באירוע חשוב באמת, הוא היה לוקח אותנו לאיזה שה כזה או אחר. כמובן, כילד, לא הערכתי את המסעדות האלה יותר מדי. אולם, מוס השוקולד בהן היה טעים בדרך כלל. לא כמו זה של אמי, אבל טעים.
כן, הזוועה במסעדות כאן שהן מחזירות אותי אחורה, לשנות השמונים, בהן היו שלוש מסעדות ברחבי חיפה, ממש כמו כאן. חזרה אחורה למסעדות השף צרפתיות, אלא מה בירושלים ולשאר זוועת העיר הקדושה. אני חושש שעוד דברים מהעבר פתאום יחזרו אליי בגלל השהות בעיירה, שהייתה מי שהשוותה אותה לנהריה. רק בלי הגעתון. כן, עוד משהו שמת אי שם בשנות השמונים. הגעתון. והעגלות הנצחיות שבצידו. גם כאן הן נתפסות כחפץ אקזוטי לתיירים. ממש כמו מפעלי נירות. ואפילו לא נירות נשמה. ולי קראת פרח ועיניים. אני זוכרת הייתי נשמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
