חרונולוגיה חסרת חשיבות

בפעם האחרונה בה הלכתי להפגנה, לפני אי אילו שנים, נהרסו לי זוג נעליים טובות מאוד, שאהבתי, מביצה שנזרקה בכיווני. הביצה שנתעופפה. למזלי, באמריקה אפשר לקנות בקלות זוגות שכאלה. זה היה כלום לעומת הבחור המסכן שחטף סכין, אבל ירושלים, מצעד גאווה, מה כבר אפשר לצפות.

לכן, הפעם, כשהגענו להפגנה, אפילו לא הבנו שהגענו להפגנה. חשבנו שנכבוש את וול סטריט. למזלנו, אגב, הפרעות (על משקל תח ותט, וכל מי שמילה זאת מזכירה לו דווקא את כוורת, אנא החליפו עולם אסוציאטיבי) הסתיימו לפני שהגענו. הגענו להפגנה גם אחרי שמילאנו מצוות אנשים מלומדה, וסגרנו חשבון בנק. כן, סגרנו חשבון בנק בבנק העושק הידוע לשימצה, צ'ייס. או בשמותיו האחרים, מורגן צ'ייס, אותו שודד ים שעשה הונו בתחילת המאה העשרים. אל דאגה, את הכסף מהחשבון הסגור העברנו לחשבון אחר אצל אותו צ'ייס. למה? כי אנחנו מאמינים בלעשוק את העושקים. כך, בשנה האחרונה הרווחנו כ1000 דולר על חשבונו של אותו בנק צ'ייס. לא מאמינות? הנה הפירוט:

125*2, פתיחת שני חשבונות עו"ש (אחד נסגר מאז), 500 פתיחת כרטיס אשראי שלי (שכבר נסגר מאז), 150 פתיחת כרטיס אשראי נוסף, 150 החזר על קניות בכרטיס האשראי. אז אנחנו מאמינים בלעשוק את העושקים, לשחק את השיטה, לדפוק את הבנקים חזרה. אז אחרי שסגרנו חשבון בנק אחד, הלכנו לראות את כובשים את וול סטריט.

הגענו לרוטשילד על ההדסון, שדרת אוהלים לא גדולה מדי, בה כל מיני סוציאליסטים פורקים את סחורתם הרעועה. היה זה כמה ימים אחרי שפה אצלנו כבשו איזו פיסת בטון, והסוציאליסטים המקומיים פרקו את סחורתם. הם עשו זאת בצורה המעצבנת של שירת מקהלה, בה אחרי כל שבע מילים של הדובר, המקהלה חוזרת על דבריו. פרופסור לכלכלה שעלה לנאום הביע מחאה על צורה זאת, אך למרות זאת הסתגל אליה. פרופסור לכלכלה אחרי הכל. הסטודנט שלידי שאל אותי אם הם רוצים סוציאליזם כמו ברוסיה. הסברתי לו שלא, הם רוצים כזה כמו שבדיה. מה יש בשבדיה? הסברתי לו. אחרי זה הוא התעניין הרבה יותר בזה שאני מישראל (אז אתה יהודי?), מאשר בסוציאליזם. אבל הוא הבטיח לעקוב. בדרך חזרה למשרד גיליתי שבניגריה (כן, כן, אותה מדינה שכוחת אל, ביבשת שכוחת האל אפריקה) יש לימודים אוניברסיטאיים חינם. בברזיל משנה הבאה הם יתנו מלגות ללימודי תארים מתקדמים באמריקה, סליחה, ארצות הברית. (והנה נשארנו מאחור).

בהפגנה בוול סטריט הגענו לאוהלים, ואז המשכנו בדרכנו לוול סטריט עצמו.שדרת רוטשילד שעל ההדסון לא הייתה בוול סטריט עצמו. שם אגב, כבשו להם העשירים את כל הרחוב, ואסור לך להתקרב לבניינים. למה? כי היה שם פעם (בתחילת המאה העשרים) פיגוע. מאז הרחוב בעוצר תמידי, ורק עובדי הבניינים יכולים להתקרב לבניינים. נכון,היו מאז המון פיגועים, אבל איש לא חושב לשנות את הסדרי הביטחון בוול סטריט. אבל אנחנו באנו לכבוש את וול סטריט. נכשלנו.

בכלל, לכבוש את וול סטריט זה כל כך שלילי. אני מציע לשחרר את וול סטריט. כמו את וילי. וממה לשחרר אותו? מהקפיטליסטים כמובן! לכן אל נא תאמרנה, לכבוש את וול סטריט, אמורנה, לשחרר אותו. מהקפיטליזם. לדעתי זה יעבוד הרבה יותר טוב. שחרור הרבה יותר טוב מכיבוש (תשאלו את גלעד, אם אתן לא מאמינות). ואז חזרנו לאזור ההפגנה הראשון שהיינו בו. ופוף, כל המפגינים נעלמו.

שאלנו את השוטרים היכן נעלמו המפגינים, והוא הסביר לנו. יש מצעד. מצעד כיבוש וול סטריט. הם הולכים לכיוון הטיימס סקוורס. הם יהיו שם בחמש. בחמש? מה,יקח להם חמש שעות לצעוד שלושה מייל? מסתבר שכן. אבל בגלל שגם אנחנו היינו צריכים ללכת לכיוון הטיימס סקוור (רצינו לאכול במקס ברנר, איזו טעות), החלטנו להצטרף. כיוון שהם הולכים בכיוון שלנו, נלך אנחנו בכיוון שלהם. כך הצטרפנו למצעד המחאה כנגד וול סטריט.

כאמור, הפרעות הסתיימו לפני שהגענו, כך יכולנו לצעוד בנחת לצד המפגינים האחרים. מדי פעם קיבלנו חומר תעמולה כזה או אחר. גם כאן מדברים על ככר תחריר. גם כאן מדברים על מהפכה שהתחילה בטוניסיה. הם גם רוצים לשחרר את פלסטין, אם כבר מדברים על כיבוש (לא רואים פה אירוניה באמריקה, כיבוש וול סטריט זה טוב, כיבוש פלסטין זה רע). היו גם כל מיני חומרי פרופוגנדה על חלוקת העושר ושאר שטויות שחורות שכאלה. סמולנים פה כולם, מה אפשר לצפות. לפחות אלה שבמצעד.

אין מה להגיד, גם היו להם ססמאות מצוינות. אמרו לי איך דמוקרטיה נראית? דמוקרטיה נראית ככה! בעברית מסתבר זה נשמע גרוע הרבה יותר. הם חולצות, אנחנו נמכרנו. סליחה, הם חולצו, אנחנו נמכרנו. כן, גם זה נשמע באנגלית יותר טוב(זיי גוט ביילד אאוט, וי גוט סולד אאוט). וכך הלכנו ושמענו צעקות לידינו. אנחנו התשעים ותשעה. הם צעקו את ססמאת המאבק. וגם כאן הצעתי להוסיף את הנקודה לפני. אנחנו הפוינט 99 או למאותגרים מבינכם .99 כי אנחנו זה העודף שמסתירים אחרי המחיר האמיתי. זה בטח לא יתפוס.

מדי פעם קרו דברים מעניינים. כך, מדי פעם היו סופרים. אנשים עמדו וספרו את מספר המשתתפים. שמונה פעמים ארבעים ושש אמר לי הסופר. והחמיץ קבוצת צועדים ענקית. אבל גם הם בצעדה, אמרנו לו. אופס, והוא המשיך לספור. כך, הלכנו וצעדנו. ישנן תמונות לגבות את זה. כי על כל צועד היו שמונה מצלמים, חלקם מקומיים, חלקם של טלויזיה ורדיו.

עד שבסוף נשברנו, היינו רעבים, לצעוד בין מפגינים זה איטי, ממושך, ולנו חיכה אוטובוס שייקח אותנו הביתה (לא חינם). בריאים ושלמים חזרנו הביתה מהעיר הגדולה, ואז קראנו בעיתון וראינו בטו שהשתתפנו במצעד שהתרחש ב177 מדינות ברחבי העולם.