לדואגת שלום,
זה לא היה אמור להיות מכתב אישי. אל דאגה, זה לא מכתב אישי. אבל אני לא מסוג האנשים שנוהגים לצרוח שלום שלום למכרים, ועושה רושם שנשברת באמצע.
זה לא היה סרט מתח. למרות שהדרך ממנו הביתה בפירוש היתה כזאת.
לילה אפל, ערפל כבד ולא רואים ממטר (צבי אומר עוד מעט כבר עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל). כשנכנסתי לאוטו דימיתי לעצמי שאני שוב בשבדיה. או בסקנדינביה. גם שם ירד המון גשם כשנהגתי. גם שם הייתי צריך לנהוג בהמון גשם. הייתי צריך לנהוג שם המון נקודה. ואז הגעתי לרמזון הרביעי או החמישי, וברק העיר את האמשיים. האיר אידיוט האיר.
כן, חשבתי על זה, זה נראה כמו סרט מתח אפל. לילה, חושך, ערפל, רעם ברק. דני ידעני פותר עוד תעלומה. הוא יודע שהאיש משקר. איך הוא יודע, מאוד פשוט, האיש שסיפר על זה, אמר שקודם הוא שמע רעש ואז היה אור. וכולם יודעים שהבקר מבריק לפני הרעם. כולנו יודעים זאת. אז קודם ברק אחר כך רעם.
כן, זה הזכיר לי את אותו הסרט שראיתי עם אותה בחורה. הסרט גותיקה. הבחורה ששכבתי איתה לא מזמן. ראיתי אותה היום בסינימטק. היא הסתפרה. דווקא יפה לה התספורת החדשה. בסוף הסרט היא הלכה לבד לאוטו. נשמתי לרווחה. פעם קודמת ראיתי אותה עם משהו. קצת הדאיג אותי. למה שלה יהיה מישהו ולי לא? הרי היא לא היתה כזאת משהו. והסרט שראינו היה עוד פחות שווה. סרט מפגר. גותיקה. אבל הערב הזה, הו, הערב הזה.
שבו הברד נצטבר ברחובות. שבו צריך לנקות את הבית. לא אני למזלי. אצלי החדר מבולגן מדי. מבולגן כמו הנשמה. כמו החיים כרגע. כי אי אפשר לסדר. לא כרגע. אנחנו חיים על בלימה. אני אני אני. לא אנחנו. אני אני אני.
כבר די הרבה זמן אני רוצה לכתוב על סיפור האהבה הגדול. אני רוצה לכתוב גם סיפור בדיוני. אבל בינתיים זה היה ערב כזה, עכשיו גם נזכרתי בכותרת של הפוסט הזה. משהו כמו "ערב של סרט אפל." אוף כשהייתי באוטו היתה לי כותרת הרבה יותר טובה. גם פוסט הרבה יותר טוב. אבל אי אפשר לכתוב תוך כדי נהיגה. למרות שאם אפשר לעשות סקס תוך כדי נהיגה כפי שסקר בריטי חדש מוכיח, לדעתי אפשר גם לכתוב תוך כדי נהיגה.
אבל לא הערב. הערב היה אפל כמו בסרטים מפחידים במיוחד. כמו אותו סרט אידיוטי, גותיקה, שראיתי עם אותה בחורה ששכבתי איתה לא מזמן. ראיתי אותה היום בסרט. גם שבוע שעבר ראיתי אותה בסרט. אז היא היתה עם מישהו. זה קצת צבט. למרות שכן, ברור שלא התאמנו. הסקס היה מהנה למדי. ומפתיע גם כן. אם כבר שאלתן. אתן רואות בלי צנזורה.
איזה יופי שאין מגבלה על כמות המילים שאפשר לשים בפוסט. מעניין כמה זמן אני כבר כותב אותו. אגב, תוך כדי כתבתי תגובה לקצה, ועכשיו אני חושב שאכתוב תגובה לשקדיה.
אני לא מבדיל בינן. שתיים שכותבות בלוג. אני אחד וכותב ארבעה או חמישה. יש מספיק לכולם. אז למה להתחלק? בשביל לבלבל אותי. הא! אותי זה לא מבלבל. אני לא שם לב לדקויות. בשבילי כל הכותבות אותה אחת וכל הקוראות אותה אחת. תשאלו את הג'ינג'ית מבאר שבע.
או לחלופין, את הג'ינג'ית שבגללה אני חושב שההיא היא ג'ינג'ית.
כן, כרגע אנחנו בשלב של ניפוח הקוראים על ידי הפניות לבלוגים זרים. מה לא עושים כדי לחגוג כמו שצריך.
מה לחגוג?
ההנהלה מתנצלת בפני כל אותם גורמים שלא הזכרתי בפוסט זה. הפיצוי בדואר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
