חרונולוגיה חסרת חשיבות

יש משהו מעייף למדי בפליטות. מדי דור ודור חייב אדם וגו'.

נכון, פעם בכמה שנים ישנה תחושת פליטות. קצת מגוחך לדבר על פליטות כשהמקום אליו אתה בורח הוא ברנס אנד נובלס, חנות הספרים המקומית. בקניון המקומי. אבל לשם נמלטנו. היה שם אור, אינטרנט חינם, ואפילו קפה שאפשר לשתות. או שוקו חם. היה גם חימום.

אצלנו, כבר שלושה וחצי ימים, לאחרונה שבדקתי, לא היה חשמל. החימום אצלנו הוא על חשמל. כבר שלושה ימים לא היה חימום. הבית נעשה קר יותר ויותר. לאחרונה שבדקתי הוא עמד על חמישים ושתיים מעלות. לו הייתי יודע מה זה אומר, טוב, בערך עשר מעלות צלסיוס, בבית עצמו. צריך שלוש שמיכות בשביל להירדם. אחרת קצת קר. משום מה, השינה אינה טובה כבדרך כלל. אולי הקור לא עוזר לשינה. ישנה עייפות.

עייפות מתחושת הפליטות הזאת. ייתכן שהחשמל יחזור בקרוב. כאילו שאני יכול לדבר.

אני בעצם על מטוס. גם בכתיבה בעת תעופה יש משהו שחוזר על עצמו. כמעט כמו תחושת הפליטות. הרבה פעמים טסתי, הרבה פעמים כתבתי.

הפעם אפילו מקלחת נורמאלית לא עשיתי לפני הטיסה. כלומר, ארבעה ימים לא התקלחתי באופן נורמאלי. לפני הטיסה חשבתי שיש מים חמים. זה נכון. כשהם יוצאים מהברז הם אכן חמים. אבל איפשהו בין הברז לבין הגוף, כשבתווך ישנן רק עשר מעלות  צלסיוס, משום מה גם המים שהתחילו בארבעים, אולי אפילו ארבעים וחמש מעלות צלסיוס, לא מרגישים חמים. מקלחת קצרה ולא מרעננת, ואז טיסה.

ואני עוד מקטר, בטיסה. כשמגישים לי את מיטב מאכלי הטיסות. חשבתי אולי מגישים אורז בטיסות כי יודעים שהטיסה ארוכה ולא רוצים שכולם ירוצו לשירותים. אורז אמור לעזור בכך.

וכל זה, כלומר, האין חשמל, במדינה העשירה בתבל. יש משהו דפוק מן היסוד בארצות הברית. מצד אחד שואבת מוחות מכל העולם. מצד שני ערוכה תמיד למצב הרגיל. בחצי שנה האחרונה, סליחה, בחמישה חודשים האחרונים, תושבי האזור שלנו יושבים פעם בחודשיים בערך בלי חשמל. באחד ביוני היה זה טורנדו שהיכה בעוז באיזור. חלפו חודשיים בערך, בשלושים באוגוסט היכתה איירין, הוריקאן, באותו אזור. שכחתי לציין כמובן, בתים נהרסו בכל אחד מהאירועים, מאות אלפים ומיליונים בלי חשמל לזמן ארוך. כבר כתבתי ששבעים ושתיים שעות, כלומר שלוש יממות, אתה אמור להסתדר לבד. ברדיו הודיעו שהם מקווים שהחשמל יחזור לכולם ביום חמישי, מעל מאה שעות מאז שהחשמל נפל. יש גם מצוקה של דלק, שכן לא מביאים דלק. אסון טבע. ואז, בעשרים ותשעה באוקטובר, אך חודשיים אחרי האסון הקודם, שהיה אך חודשיים אחרי האסון הקודם, עוד אסון טבע. אפילו שם לא נתנו לו. לא איירין ולא כלום. מיליוני אנשים בלי חשמל, בתים הרוסים. מסבירים שהסופה הייתה בסדר, לו הייתה מתרחשת בפברואר. אבל באוקטובר העצים עוד מלאים בעלים, ואז השלג מכביד על העלים, שמכבידים על העצים שנופלים. ישר על הבתים ועל עמודי החשמל. אלפי עצים נפלו וניתקו עשרות אלפי חוטים של חשמל שהשאירו מיליונים של אנשים בחושך, בקור. אלה שהחימום אצלם הוא על חשמל.

אמא שלי הציעה כבר לקנות תנור נפט, פיירסייד, קראו לזה בישראל בשנות הששים והשבעים. המסעדות באזור בו אנחנו גרים מזכירות את ישראל בשנות השמונים. מסתבר שהתשתיות באזור בו אנחנו חיים מזכירות את אמצע המאה העשרים. סופה אחת, ואין חשמל. כולם כאן אומרים שזה נדיר. לא קורה. לא קרה. מקווים שזה לא מפחיד יותר מדי. אבל הפחד האמיתי הוא היכולת של ארצות הברית, המדינה העשירה בתבל, להיערך אך ורק למצב הדברים כמו שהוא אמור לקרות. היא אינה ערוכה ליוצא דופן. אין לה גם שום כוונה להיות. פעם ארצות הברית התגאתה בהיותה מובילה, מוכנה לכל, היום לסופת שלג הם אינם ערוכים. סופה של אימפריה. סופה של אימפריה. קראו פעם בשורוק ופעם בחולם.

במטוס, החליטו להתעלל בנו. המסכים המרכזיים מציגים את המסלול. כמה טסנו עד עכשיו, כמה עוד נשאר לי ללהג. מעל מחציתו של האוקיינוס האטלנטי, היעד במרחק דומה לנקודת המוצא, נקודת אמצע הדרך. אפשר לראות שנשארו עוד שלוש שעות וארבעים ושבע דקות. עברו בערך אותן כמות שעות. אולי ביעד תהיה לי מקלחת חמה, חשמל, אינטרנט. תחושת בית לא תהיה. אבל גם בבית כבר הרבה זמן לא הייתה תחושת בית. ככה זה כשהאור היחיד שיש הוא של נר (חוסכים גם בהם כי שכחנו לקנות נרות חדשים), שאין יכולת להתקלח ושמתחממים משלוש שמיכות האחת על השניה.