חרונולוגיה חסרת חשיבות

יש הרבה אירוניות בחיים.

כשהסתובבתי ברחבי ניו אורלינס, עסקתי במה שאני עוסק תמיד. איסוף מתמיד, על סף האובססיבי, של רגעים קטנים. חוכמות קטנות. פעם חשבתי להגדיר את עצמי כמומחה לחוכמות קטנות. ניגודים כאלה שכל חיי אופפים בהם. באותו הזמן דברים אחרים קרו, דברים יותר גדולים, יותר חשובים, שלא היה לי מושג מהם. לא הייתה לי גם כל יכולת להשפיע עליהם. כן, לעתים החוכמות הקטנות שווין כקליפת השום.

לחלופין, יום שישי השחור. כמה מתאים הוא ליום הזה. יום שישי השחור. יום בו רוב האמריקאים מתרוצצים להם לקניות. עובדתית, יותר ממחצית האמריקאים יקנו היום דברים. 152 מיליון אמריקאים יקנו היום דברים בחנויות. הם יהיו שם מלפני עלות השחר, כדי לתפוס את כל העסקאות הטובות ביותר שניתן להעלות על הדעת. רובן, לא ישקיטו את הדעת, אלא כדי, שפי שנאמר בסאטירה שהחלה כאן העונה, להשקיט את החור שיש בלב, או אולי בבטן. אבל זוהי תרבות הצריכה.

יום שישי השחור. למה שחור? אין טעם להרחיב על הפרטים. באותו היום בו יתכנסו להם אותם מיליוני אמריקאים בכנסיותיהם, תתכנס קבוצה קטנה יותר של אנשים לחוף האוקיינוס השקט. יפליגו על מימי האוקיינוס, יעשו מה שיעשו. איני אהיה עימם. לפחות לא בנוכחותי הפיזית. מחשבתית, ודאי שאהיה שם. מה יעשו שם? ייפרדו. אין טעם לפירוט מלא, ממי ייפרדו, מדוע ייפרדו, הפרידה עצמה, האקט הסופי הזה, הוא מהות העניין.

פרידה לעולם אינה מהות העניין. היא תמיד מהווה רק שלב ראשון במה שיקרה אחריה. אחרי הפרידה צריכים להתחיל להתמודד עם הריק שהפרידה יוצרת. לעתים הריק גדול כל כך, שעצם המחשבה עליו מדכא. אבל יום שישי השחור הוא רק סמלי. הרי החיים יימשכו אחרי הפרידה. אין ברירה, כפי שהקלישאה נוהגת לציין. אחרי הפרידה צריך להתמודד עם הריק שהפרידה יוצרת. מלאכה קשה. מלאכה כמעט בלתי אפשרית. אבל רק כמעט.

אם ישנו מנגנון אחד שמאפשר להתמודד עם הריק שפרידות יוצרות הוא היצירה. היצירתיות. הדמיון האנושי. אותו דמיון שמחריב אותנו בחושבנו על הסוף, על הפרידות שצפויות לנו, אותו הדמיון הוא המאפשר לנו להמשיך אחרי הפרידות. יצירתיות היא אחד התחומים החמקמקים, הקשים, שישנן אין ספור מנגנונים ושיטות שנועדו לקדם אותו, וכל כך מעט מהם עובדים. אותו מנגנון שרק מעטים מאיתנו, אלה הברוכים במיוחד, יודעים כיצד לעבוד איתו. מעטים מהם עוד יודעים כיצד לרתום אותה להתמודדות היומיומית. עוד אירוניה כשזאת, שמומחים ליצירתיות יהיו אלה שיצטרכו להשתמש בה כדי להתמודד עם חייהם הם.

אבל היצירתיות כוחה גדול מכוחו של הריק. היצירתיות יוצרת. הריק מכלה. אנחנו כאן. סימן שיש. אם יש, הרי הריק מפסיד. אם הריק מפסיד, הכרח הוא שהיצירתיות מנצחת. היצירתיות תמיד תנצח, עד שתסתיים האנושות, וניצחון זה מאפשר נצח. לשם חותרים כולנו. לא, לא לחיי נצח, אלא להכרה בנצח, בהתמודדות עימו, ביצירתם של זכרונות שיאפשרו את הקיום על פני הזמן.

אבל אפשר לסכם את כל הכתוב כאן בשלוש מלים קטנות. פתחתי איתן, אפשר אולי לסיים איתן, מומחה לחוכמות קטנות. אירוניה היא כלי שמאפשר להתמודד עם הרבה מאוד דברים, רובם כואבים, אבל שוב, גם במשפט זה אין טיפת יצירתיות. רק חזרה על קלישאות. ואם לפחות חוכמה קטנה אחת למדתי, הרי היא זאת שמצווה לשתוק כשאין מה להגיד.

(ולמעשה פוסט זה היה צריך להתפרסם בבלוג המקביל של כותב שורות אלה)