כשנחתנו בארץ, דבר ראשון הצעתי שניתן מתנה לרך הנולד. מזמן כבר הבנתי שהפכנו להיות הדוד מאמריקה. כן, אותו הדוד ממונופול ששולח 100 לירות בפתק ההפתעה. נכון, הלירה איננה, אבל ההפתעות שהדוד מאמריקה מביא ממשיכות להפתיע.
התגובה לא איחרה לבוא: "אין בעיה, אם רק תוריד מהמתנה את תג המחיר!"
כיוון שעוד היינו במטוס (בו כפי שכתוב איכות האוויר טובה ממספר ערים מרכזיות בעולם), נשמתי עמוק וניסיתי להסביר. לבקש. להפציר. בלי פוליטיקה. "פוליטיקה?" נשאלתי. ואז הסברתי לדודה מאמריקה, המנותקת הרבה יותר ממני, שכן, "תג מחיר" הוא מונח פוליטי. אבל מה הוא אומר. כאן כבר התחלתי לחשוש. איך אפשר להסביר במטוס שאך עתה נחת בישראל את המונח "תג מחיר"? מה, להגיד שזהו טרור מאורגן של קבוצות נוער רדיקליות כנגד ערבים ביהודה ושומרון, הכוללות שריפת מסגדים גם בתחומי מדינת ישראל, וגם נגד צה"ל, והמבוסס על פגיעה בחפים מפשע כתגובה ל"פגיעה" ביהודים ולמהלכים של הצבא הישראלי בשטחים הכבושים? הסבר שכזה עלול להישמע קיצוני, ונוסעי המטוס האחרים עלולים להתרעם. מה גם שרבים מהם נראו כמי שתומכים במדיניות כזו או אחרת של תג מחיר. בכלל, לקרוא ליהודים טובים, מלח הארץ, נוער הגבעות, טרוריסטים, חששתי מכך קצת. ועוד במטוס, בפעולה הראשונה שאני עושה בנחיתה בארץ הקודש?
במקום זאת, עשיתי את המהלך המתבקש. ביקשתי מהדודה שתבלום את פיה, שכן היא בציבור, ו"קול באישה ערווה". סוף סוף שקט. והרי לכן אסור לנשים לדבר בציבור, הן עושות נורא הרבה רעש, כמעט כמו המואזין. שתי ציפורים במכה אחת, גם חיזקתי את מדינת ישראל (וההלכה בה) וגם נמנעתי מהצורך בהסברים שהיו מחלישים את מדינת ישראל (וההלכה והצדק שבה). וגם נהניתי מהשקט ומהמשפט שהפך להיות שגור מאז שנחתנו "תגידי תודה שנותנים לך לפתוח את הפה, ותעריכי כמה אני ליברלי". או כמו שאמרה הדודה "כל פעם שאני שרה, אני מפגינה. הפך להיות נורא פשוט להיות מפגינים בישראל. כמה נורא!"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
