לכבוד ההחלטה שהתקבלה, למחוק את האותיות הקטנות מפרסומות ומהגבלות עסקיות, הנה שלל חוויות מהיומיים שלושה האחרונים.
בעקבות מסע קניות מטורף זכינו באינספור קופונים ומתנות בקניון המקומי הקרוב למקום מגורינו.
בשבוע שעבר למשל ניסינו לקבל את מתנת הספרים שהגיעה לנו בחנות. החנות הייתה בסדר, הספרים אמנם כבר נגמרו, אבל הבטיחו לנו שכשיגיעו חדשים, אם נגיע שוב, נקבל אותם. המשכנו לקבל שרוכים למשקפיים. היו לנו פתקים לשישה שרוכים. המוכר כמעט התעלף, לא, רק שרוך אחד לאדם, שרוך אחד לאדם. יצאנו עם שני שרוכים ששווים קליפת השום. מוכרת הספרים בחנות האחרת נתנה לנו דווקא שש חוברות עבודה לילדים. הילדים מאוד שמחו לעבוד, ואנחנו שמחנו שמוכרת הספרים לא דיברה עם מוכר המשקפיים. המשכנו כה וכה, ולפתע ראינו גלגל ענק שמחלק פתקאות וקופוני הנחה. סובבנו הגלגל מספר ראשוני בעל שתי ספרות פעמים, וזכינו ב19 עשר קופוני הנחה.
קיבלנו הרבה קופונים שווים. למשל, קיבלנו שבוע מתנה במועדון הכושר המפואר שנמצא בקניון. שמח וטוב לב הלכתי היום למועדון הכושר המפואר שנמצא בקניון. נתנו לי טפסים למלא, מלאתי. ואז הגיעה המנהלת. השבוע מתנה הוא חינם אבל צריך לשלם 29 שקלים. סימני השאלה זינקו מעיניי. יש לי פונקציה מיוחדת כזאת בעיניים. אבל כתוב חינם, שבוע חינם. כן, אבל כתוב גם בכפוף לתקנון. מנהלת המשמרת גם הסבירה לי ששבוע חינם הוא בעשרים ותשעה שקלים, ושבוע מלא עולה מאה ושלושים שקל, ולכן ישנה הנחה משמעותית. אבל חינם זה חינם. ניסיתי שוב. אבל כפוף לתקנון זה כפוף לתקנון. החלטתי שחדר הכושר בבניין מגוריי הוא באמת חינם, ולכן עליתי להסתובב בקניון המפואר עצמו.
כיוון שהתפנה לי זמן, החלטתי בכל זאת לברר את העניין. שבוע החינם במועדון הכושר המפואר היה מטעם הנהלת הקניון, לכן שמתי פעמיי אל הנהלת הקניון לשאול איך הפך שבוע חינם לשבוע בעלות 29 שקלים. האחראית על השיווק בקניון הופתעה. כן, זה אמור להיות חינם. היא הרימה טלפון אל מועדון הכושר המפואר ודיברה עם מי שדיברה. הסכום הוא למגבות, היא הסבירה לי. אבל לא רציתי מגבות, אמרתי. אבל הוא לא רצה מגבות. אבל בלי מגבות אי אפשר, הסבירו לה. טוב, היא אמרה לי שאין מה לעשות. ששבוע בחדר הכושר זו הטבה בשווי 1000 שקל, כפי שהסביר לה האיש בצד השני של הקו. אמרתי לה שאם כך, מנוי שנתי בחדר הכושר עולה 52000 או במלים חמישים ושניים אלף שקל. אבל היא לא יכלה לעשות דבר. היא גם הופתעה קצת. היא הציעה לי מתנה חלופית. ספר מחנות הספרים. הגיעו כבר הספרים, שאלתי. כן. השיבה.
כך חזרתי אל חנות הספרים לקבל את המתנה הנוספת שנתנה לי פקידת השיווק. החנות הייתה בסדר, הספרים אמנם כבר
נגמרו, אבל הבטיחו לי שכשיגיעו חדשים, אם נגיע שוב, נקבל אותם. אפילו לא התעצבנתי על פקידת השיווק ששלחה אותי עם פתק נוסף לחנות הספרים, אחרי הכל, איך יכלה לדעת שהספרים נגמרו?
אחרי חנות הספרים ניסיתי לממש את שאר פתקאות ההנחה שהיו ברשותי. בחנות הבגדים הראשונה אליה נכנסתי הסבירה לי המוכרת שהכל בלוף. אני יכול להשתמש בקופון, אבל בחנות עצמה יש מבצעים טובים יותר מהקופון, וברור שאין כפל מבצעים. לא קניתי. לא ניצלתי את חמישים שקלי ההנחה שהיו לי.
בחנות הבאה, שוב נכנסתי. כאן היו לי שבעים וחמישה שקלים הנחה. דא עקא, הבגד הזול ביותר היה במחיר של 199 שקלים חדשים. חישבתי שאפילו עם ההנחה הבגד יעלה לי כ120 שקל, או באמריקאית, 30 דולר, ואני לא קונה בגדים בסכום של יותר מעשרים דולר לבגד. ויתרתי.
בחנות השלישית בדיוק שמו מזוזה. ברביעית, המחירים שוב הפכו את הקופון שבידיי למגוחך לרעה. אבל, סוף טוב הכל טוב, בחנות אחרת, הנחת חמישים השקלים הייתה אטרקטיבית לבגד שעלה 80 שקלים. קניתי, והרגשתי שסוף סוף, האותיות הקטנות לא הצליחו לעבוד עליי.
בסופו של דבר, על האותיות הקטנות התגברתי. אבל מזל שיש תקנון. אחרי הכל, כולנו כפופים אליו.
נ.ב.
כשהגעתי הביתה, חיכה לאמי כרטיס הנוסע המתמיד של אל-על. ניסיתי להירשם לאתר שלהם, וגיליתי שהצטרפות למועדון הנוסע המתמיד של אל-על עולה 25 דולר, או לחלופין כמאה שקל. למזלי, מישהו כבר שילם עבור אמי מחיר זה, כי אני לא הבנתי איך בכל העולם כל חברות התעופה רוצות שתצטרף למועדון הלקוחות שלהם חינם אין כסף, ורק אל-על גובה על כך 25 דולר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
