כמדי שבוע בשבוע, בשבוע האחרון, הלכתי לי לחדר הכושר. היה זה ביום שישי, ערב שבת, יום בו יהודים כשרים נוטים לטבול באותו מקווה טהרה כדי לקדש את יום השבת ואת המנוחה בו. וגם אני האמנתי שכך ראוי שאעשה. אז שמתי פעמיי לחדר הכושר. שם יש בריכה, שם יכול לו לאדם להוציא לעצמו את מיץ המעשים הרעים, ולהתקדש ברוח נקיה, ואנרגיות נקיות לקראת אותה מלכה. השבת. בה ינוח האדם ממלאכתו.
כיון שהגעתי ישר מעבודתי, שכרוכה במאמץ פיזי לא רב מדי, שכן אם מאמץ פיזי היה כרוך בה, לא הייתי נזקק לאותו חדר כושר בו אתנקה מהאנרגיות השליליות שלי, בעיקר בעזרת הזעה מרובה שהסאונה היבשה נותנת, לטובת אותן אנרגיות קדושות לקראת יום המנוחה, נאלץ הייתי ללכת לחדר ההלבשה, או המלתחות בלשון העם, גם שירותים העם קורא לאיזור זה, כמו גם המרחצאות, טוב זה כבר לא שם עממי כל כך, אבל גם קרטל אינה מילה עממית, למרות שכך טוען לו איש אחד בעבודה שלי, כדי לעבור ממדי העבודה שלי, שאינם רשמיים מדי, מכנסי ג'ינס מהוהים, שאני עושה הכל כדי למהוה אותם יותר, כדי שאוכל להשליכם לפח האשפה, ולא, לא לפח האשפה של ההיסטוריה, אלא לפח אשפה פשוט, למדי ספורט, מכנסיים יותר נכון, צהובים, לא מהוהים יותר מדי, שעליהם אני שומר כיון שגם בהם אשתמש בעבודתי.
וכך בעודי מחליף זוג מכנסיים אחד באחר, עומדים להם שני יהודים, טוב, איך אני יכול להעיד יהודים? נימולים, ועל זה דווקא אוכל להעיד, משוחחים על דא ועל הא, ואז ממש בעוד האחד כבר לבוש כולו ופונה לו ללכת, אומר לו השני:
ב: תשמע משהו.
ב: משהו חשוב.
א: כן.
(בעודו מתרחק אל היציאה)
ב: אין עשן בלי אש.
א: נכון (ממש כבר לקראת יציאה.)
ב: אני אומר לך, אין עשן בלי אש!
א: ברור. בטח בטח.
וכך הם נפרדו.
אני לבשתי מכנסיי, שיננתי לעצמי דיאלוג זה, טוב טוב, כדי שלא אשכחנו, שכן רק לעיתים רחוקות נתקל אני בפיסת דיאלוג מרוממת נפש שכזו, ושמתי פעמיי לעבר מכשיר החתירה. שאר תלאותיי - לא אייסרכן בהן, רק אומר שדיאלוג זה מעטים נפלאים בעיניי כמוהו, שכן שוב הוא מוכיח שהמציאות טובה מכל דמיון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
