חרונולוגיה חסרת חשיבות

כנראה שמכוניות בארץ הקודש גדלו, או אולי הכבישים קטנו, אחרת קשה להבין מדוע רוב המכוניות מתעקשות לנסוע במרכז המסלול, כלומר צמוד מאוד לקו המפריד בין שני המסלולים. קצת מפחיד. לעתים קרובות. אולי הנהגים, כמו המדינה עצמה, לא מסוגלים לשמור על גבולות יציבים ומוכרחים מדי פעם לחדור לאזורים שלידם. אולי זה החינוך.

הטקס השנתי של בית הספר התחיל במצעד דגלנים. ממש כמו ביום העצמאות צעדו ילדי כיתה ח' או אולי ז' עם דגלי המדינה, עשו צורות, ושמעו את צעקת המורה להתעמלות "קדימה צעד", א-לא הרס"ר הצבאי, ושינו צורה.

הדגלים האלה הזכירו לי את הסיפור אצל רפי רשף יום קודם. הסיפור הרגיל על אלימות (כפי שיש בכל מדינה שלא מקצה מספיק משאבים לחינוך, רווחה, שיטור, או כל שירות ציבורי אחר שמטרתו להוביל לחברה רגועה, מחונכת ושוויונית). הפעם, אחד דקר שני, אבל הגליק בסיפור היה שאיש שלישי רדף אחרי הדוקר, הצליח לתפוס אותו ולהחזיק אותו עד לבוא המשטרה. אחרי הסיפור, ראיין רפי, שעסוק בלהקשיב בעיקר לעצמו, את אותו אדם שלישי שתפס את הדוקר. המרואיין עמד בפני המצלמה, והתראיין. רק דבר מוזר אחד היה במרואיין. הוא החזיק את דגל ישראלי על כתפו השמאלית, משל היה ויקי כנפו. אמי כמעט לא שמה לב לדגל, עד שטרחתי להסביר לה. כיוון שהמרואיין אתיופי, הוא חייב היה להחזיק דגל, אחרת היו חושבים בו שהוא, ר"ל, סודני או פליט מציף אחר את מדינתנו. אמי, בלית ברירה, הסכימה איתי.

בעצם, הטקס בבית הספר לא התחיל במצעד דגלנים. הטקס התחיל בצרחותיה של המנהלת, טוב, צרחות זה אולי מוגזם, צעקותיה על כל תלמידי בית הספר להיכנס לכיתות. לא הבנתי למה צריך לצעוק, אבל היא צעקה.

אמא אחת, אותה אני מכיר שנים, גרה לפני שנתיים שנה בארצות הברית. ילדיה למדו במערכת החינוך האמריקאית שנה. ואז הם חזרו ונמצאים כבר שנתיים בישראל. ועדיין, האמא מספרת, הילדים מתגעגעים לארצות הברית. אף מורה כאן בישראל לא מתקרבת לאלה שהיו להם בארצות הברית, כך סיפרה לי. ילדה הגדול, בן 11, וילדתה הקטנה, בת 7, עדיין מתגעגעים למורות ולמנהלות בארצות הברית. המורות שם אף פעם לא צעקו עליהן. למנהלת לא היה קול מאנפף וגם היא לא הייתה עסוקה בלצעוק. המורים והמנהלים שם היו רגועים, שלווים, ואף מורה בישראל לא תוכל להגיע לכך ולא תוכל להחליף אותן. כשהאמא מנסה להסביר לבנה שכן, אבל זה שלנו, הוא עונה ב"אז מה?"

מורה אחת מספרת לי שהיא דווקא הייתה רוצה שילמדו אותה כיצד לא לצעוק בכיתה. היא מייחלת לכך שבתעודת ההוראה אותה היא מוציאה כרגע יסבירו לה דרכים ללמד, ישקיעו בהקניית כלים ללימוד, כך שתוכל ללמד טוב יותר. צחקתי עליה. היא לומדת להוצאת תעודת הוראה יום אחד בשבוע. היא מלמדת בשאר חמשת הימים. כך, היא נכנסה לכיתה לפני שלמדה כיצד ללמד. המנהגים הפרקטיים שלה לעולם לא ישתוו עם מה שתלמד באותו יום בודד. וכמובן, אי אפשר להפוך אדם למורה טוב ביום אחד בשבוע. אבל, כיוון שהתגמול למורה, החשיבות החברתית של המורה, וכל היחס למורה הוא כזה שיום אחד בשבוע זה כמעט יותר מדי בשביל להכשיר מורה, הבהרתי לה, שהיא מצפה למשהו שלא יקרה בישראל.

ואולי ההוכחה הניצחת לחוסר השפיות כאן היא הבורסה ומניות התקשורת בה. בכל מקום אחר בעולם מחיר מנייה מגלם את שוויה העתידי. כך, מניות הסלולרי היו צריכות לצנוח כבר לפני חודשים, כשהחליט שר התקשורת לשנות את כללי שוק הסלולרי. זה אמנם קרה, אבל עדיין, רק ביום שבו אכן נפתח השוק באופן מעשי צנחו המניות. למה? כי אין כאן תכנון לטווח ארוך, לא של מניות, לא של חברות, לא של מדינה, לא של כל כלום. ואולי לכן הכבישים כאן קטנים מדי, המכוניות גדולות מדי, המורים מרוויחים מעט מדי, התלמידים זוכים ליותר מדי צעקות, ואפילו הבורסה מטורפת ומתנהגת בצורה לחלוטין לא רציונלית. בעצם, הבורסה, ככל בורסה, משקפת את החברה בה היא מתפקדת. טוב, לפחות הבורסה מתפקדת, בניגוד לחברה ולדמוקרטיה הישראלית. אבל אפילו היא מתפקדת גרוע.