חרונולוגיה חסרת חשיבות

לעתים נדירות אפשר למצוא בטוקבקים דיונים מעמיקים שחוקרים דגולים עוסקים בהם. אכן, מהו הפרטי, מהו הציבורי, מהו המרחב.

המרחב הציבורי נחשב כמרחב שלישי, בין המדינה והפרטי. זהו הציבורי. המרחב הציבורי גם לרוב מופרד מהמרחב הכלכלי, ששיך לתחום הפרט בעיקר. לכן, כשמפגינים ברחוב מפגינים במרחב הציבורי. לכן ההצעה לנטוע אוהל במרחב הפרטי, בסלון, נחשבת נלעגת. הסלונים, בעיקר הספרותיים, נחשבו חלק מהמרחב הציבורי בתור הזהב שלו, ואפילו חדרי סלון בבתים פרטיים נחשבו מרחבים ציבוריים
באותה התקופה. שכן, חדרי השינה היו החדרים הפרטיים, בעוד הסלון היה המקום בו התכנסו האזרחים לדון בענייני המדינה ולבקר את השלטון.

ומה בדבר הבנק? האם הבנק פרטי כמו שהסלון פרטי? אם הסלון אינו פרטי, ודאי שהבנק אינו פרטי. אולם נניח שהסלון פרטי, האם זה הופך את הבנק לפרטי? במדינת ישראל, כמו ברוב מדינות העולם, הבנקים אינם פרטיים. הבנקים הם ציבוריים. הציבור הוא המחזיק ברוב אמצעי השליטה בבנקים, והבנקים נמצאים בבעלותו המרכזית. בנק לאומי ודאי שנמצא בידי הציבור ואפילו בשליטת המדינה, עדיין. בנק
הפועלים אמנם נשלט על ידי שרי אריסון, אך זאת מחזיקה בפחות מרבע ממניות הבנק. רוב שאר מניות הבנק נמצאות בידי הציבור, אם באופן ישיר או באמצעות חברות השקעות, דוגמת קרנות הפנסיה וכדומה. מכאן, הבנקים ודאי שאינם פרטיים.

אבל השאלה היא שאלה גדולה יותר. מהם היחסים בין המרחב העיסקי לבין המרחב הציבורי. וכאן מקומם של הבנקים, והדיון בו חשובים. לכאורה, המרחב הציבורי דן בביקורתיות בענייני השלטון. לכאורה, העיסקי אינו ציבורי, וודאי שאינו עניינו של הציבור, שכן ההיגיון הכלכלי הוא המניע אותו, ולא ההיגיון הציבורי, ודאי לא זה הדמוקרטי. אולם, כשהעסקי ממומן על ידי הציבור, מוחזק בידי הציבור באמצעות מניות, מתופעל על ידי הציבור, בזכות השלטון והחוקים שזה משית על העסקים, הרי המסקנה חייבת להיות שגם הבנקים, כמו גם המגזר העסקי כולו, צריכים להיות חלק מהדיון המתקיים במרחב הציבורי.