חרונולוגיה חסרת חשיבות

"הדור הזה, אם לא הכרת אותם אישית, אי אפשר להאמין איזה זוועות הם עברו." -

התשובה מוועדת התביעות דווקא הייתה מפתיעה. לא דחו את התביעה על הסף. רק דרשו עוד מסמך אחד. מסמך אחד להביא על אישור כניסה לארץ משנת 1947, מהרשם הממשלתי. לא סיפור גדול. מסמך אחד. למרבה ההפתעה, אפשר היה להשיג את המסמך האחד הזה. המסמך נשלח לוועדת התביעות. אותה הוועדה שאמורה לפצות ניצולי שואה מכספיה הרבים. שישה שבועות מאוחר יותר, כלומר חודש וחצי הגיעה התשובה מוועדת התביעות. לא, זאת לא הייתה הודעה שייתקבל פיצוי, ודאי שלא. רק חסר עוד מסמך. כן, עוד מסמך חסר. נכון, הם יכלו להודיע על כך בפעם הראשונה, כשאמרו שמסמך אחד חסר, אבל אז לא היו עוברים שישה שבועות בלי המסמך החסר הנוסף. אישור חיים. שכן, אולי בתקופה של ששת השבועות דורש הפיצוי נפטר, ואז וועדת התביעות לא תצטרך לשלם. וכך, ממסמך למסמך, חולפים השבועות, והחודשים, והתביעה אינה נדחית, למרבה ההפתעה, היא רק אף פעם לא נענית. 
-
המצב שלה הדרדר לאחרונה, היא כבר אינה צלולה. היא עברה כל כך הרבה בחיים שלה. מספר מחנות, רעב אחריהן. איבוד משפחה. כרגע, כל הזכרונות האלה חוזרים לרדוף אותה היא כבר אינה צלולה. אפילו פסיכיאטר אחד אמר שכן, עם כל מה שעברה, אשפוז או טיפול פסיכיאטרי הדוק הוא הפתרון הרצוי.  לקחו אותה לבית החולים. רק שאין מקום בבית החולים הפסיכיאטרי, ובבית היא לא יכולה להישאר. לכן אושפזה בפנימית או במחלקה אחרת. לא סתם, באיכילוב (ע"ש אריסון?)! מספר ימים לאחר מכן, שמענו על כך. בעלה, בעצמו אוד עשן עלה נידף על סף קבר, שגם לו מספר חתום בעור, המבוגר ממנה בשש שנים, סיפר שהיחס בבית החולים היה נורא. היה מחפיר. היה מחריד הוא סיפר. כשדיברו איתה, התעניינה במשפחה, שאלה על הילדים, הייתה צלולה לגמרי. רק לגבי בית החולים היא אמרה:"זה לא היה בארץ. זה היה בגרמניה." (במושבת העונשין.
-
אחרי התאונה הבהירו שישנן מספר אפשרויות. יש את השתל הזול, כזה שמחזיק מעמד שנתיים. נותנים אותו לאנשים זקנים, שתוחלת החיים שלהם לא ארוכה, וזה בסדר. אבל לאיש צעיר כמוך, ניתן את השתל היקר, זה שתל שמחזיק מעמד זמן ארוך, לא עושה בעיות ומחזיר אותך לחיים רגילים לגמרי. גם בניתוח פרטי אפשר לקבל את השתל הזה.
-
אחרי התאונה, לא שאלו שאלות בבית החולים הציבורי. צריך שתל. להחליף את המפרק שנשבר. זאת אינה בעיה, ניתוח פשוט והכל חוזר לקדמותו. האישה המבוגרת, שעברה דבר או שניים בחייה, כולל מחנות ועבודת כפייה, אך נותרה צלולה ושורדת, ומשפחתה הבינו שזוהי האופציה היחידה. הם לא ידעו שיש יותר משתל אחד. הם לא ידעו שלאנשים זקנים, שתוחלת החיים שלהם אינה ארוכה, נותנים את השתל הדפוק. שתל שמחזיק שנתיים. הם עשו את הניתוח. שנה וחצי לאחר מכן, השתל הדפוק נדפק. כפי שהיה צפוי שיקרה. והאישה הזקנה, צלולה עד לרגעיה האחרונים, שלא נכנעה לקשיי חיים רבים כל כך הוכנעה על ידי מערכת הבריאות הישראלית. וכך, אכן תוחלת החיים שלה לא הייתה ארוכה.
-
"הדור הזה, אם לא הכרת אותם אישית, אי אפשר להאמין איזה זוועות הם עברו." היא אמרה. "ומדינת ישראל לקחה את כל השילומים מגרמניה" היא המשיכה "אבל היום, מתנהגת אל הניצולים כאל נטל שצריך להיפטר ממנו." וכך מדינת ישראל והחברה הישראלית עושות.