לכבוד הבחירות הבאות, החלטתי למחזר חומרים. הלכתי לפוסט שמקבל כאן את הכי הרבה תגובות עד כה (ותודה לישרא- שלא מסוגלים להפסיק את הספאם שאני מקבל בגלל תגובות ספאם), ומשם המשכתי הלאה, לסידרה שעשיתי לפני שנתיים על עתידה של מדינת ישראל. כשירות לאלה שיילכו להצביע ויחשבו שהצבעתם מקרבת עתיד כזה או אחר. אגב, גם הפוסט הלא פוטבולי הקודם שפרסמתי כאן יכול לשמש מדריך לבוחר.
"זה כאילו האנשים כאן חיים במציאות אחרת, מה הם לא יודעים מה קורה סביבם?" שאלה ש' קאלי בתימהון. אחת הטענות שטוענים חוקרי תקשורת אמריקאית כנגד הרדיו השמרני וחדשות פוקס היא בדיוק זאת, הם יוצרים תמונת מציאות אלטרנטיבית למצב העובדתי, ממסכים את המציאות באמצעות חצאי אמיתות, קביעת סדר יום אלטרנטיבי בנוגע לנושאים חסרי חשיבות, והטלת ספק בעובדות ובתהליכים ידועים. בנוסף, תקשורת זאת מתעלמת מסוגיות חשובות או מכסה סיפורים באופן מסולף. התקשורת בישראל נדמית כאילו כולה לקחה שיעור מהתקשורת האמריקאית הזאת. כדי להכיר במציאות, אזרחי ישראל צריכים לעבוד קשה במיוחד. הקושי במציאת המציאות יכול להסביר את התחושה של ישראלים כה רבים שאין להם יכולת לשנות את המציאות, או במלים אחרות, שאין להם עתיד כאן.
-
כשאני מסתכלת 25 שנה אחורה ו-25 שנה קדימה אני יודעת שאין כאן מה לעשות.
עשרים וחמש שנה אחורה, לא היה כאן כלום. לא היה כלום. ההתפתחות מדהימה. לפני 25 לא היה אינטרנט. הכבישים, הכבישים, לא היו בכלל כבישים. המדינה התפתחה. אף מדינה לא התפתחה ככה. פשוט מדהים. הסתכלתי אחורה, 25 שנה כזאת התפתחות לא יכול להיות בשום מקום. רק בישראל התפתחות שכזאת. תשתיות, תחבורה, אינטרנט. מדהים, מדהים. אבל 25 שנה קדימה. לא מסוגלת לראות. זאת לא התרבות שלי. לא התרבות שלי. אני מרגישה שעוד 25 אני לא אהיה התרבות השלטת פה. אני לא אדע מה לעשות, איך להתנהג זה לא התרבות שלי. זה לא רק הערבים. לא רק הערבים. זה גם המרוקאים. אני כבר עכשיו קוראת בעיתון, ולא מאמינה. זה לא התרבות שלי. אני לא ארגיש בנוח פה. כן, אני רוצה לעבור לאירופה. שם זאת התרבות שלי, שם אני ארגיש כמו בבית. פה, פה זה לא התרבות שלי. נכון, הערבים לא מתרבים כל כך הרבה, אבל זה לא, זה לא רק הם. זה התרבות כולה. אני מרגישה כאילו אני מאבדת את התרבות. בנינו כאן מדינה לכיוון אחד, אבל זה לא התרבות שלנו יותר. אני מרגישה לא שייכת, אני מרגישה שזאת לא המדינה שלי. לא התרבות שלי. זה גם הזרים שכל הזמן פה. נכון, ישראל התפתחה נורא יפה ב25 שנה האחרונות, אבל לא, אין פה עתיד. זה לא התרבות שלי. החרדים משתלטים כאן המון, כל הזמן. הדתיים גם. הם לא כמונו, והם מתרבים, עושים הרבה מאוד ילדים. אנחנו לא נהיה כאן, התרבות שלנו תהיה תרבות של מיעוט. אני לא גזענית. לא מפריע לי שהערבים יהיו פה הרוב מבחינה דמוקרטית. אבל כשיהיה כאן ערבי ראש ממשלה, זאת לא תהיה התרבות שלי. אני לא ארגיש שזאת המדינה שלי פה יותר. אז מה אתם אומרים, שהנתונים לא מתיישבים. שהערבים לא יהיו פה רוב עוד 25 שנה, אבל זה לא, זה לא רק הם, זה גם המזרחים, כבר עכשיו אני מרגישה שהתרבות, זאת כבר לא המדינה שלי, לא התרבות שלי. אני אחפש לעזוב, כי התרבות הזאת היא לא שלי, ולמרות כל ההתפתחות המדהימה של העשרים וחמש שנה האחרונות, זאת כבר לא תהיה המדינה שלי.
דוברת מונולוג זה עזבה את מדינת ישראל לפני כשנתיים, באופן זמני. כמובן!
-
כמו הכל כאן, כל דבר יפה וטוב כאן נהרס. אם הייתי יכולה, הייתי מחר בבוקר עוזבת. אין כאן עתיד. הכל נשרף, הכל עומד להישרף. וממשיכים לקשקש לנו על מלחמות. כמו מלחמת לבנון השנייה, לא ערוכים כאן לכלום, לא למלחמה, לא לשריפות, לא לעבודה, לא לעזרה לאנשים, כלום. אין כאן בשביל מה להישאר. אם הייתי יכולה, מחר, מחר בבוקר הייתי עוזבת. אני אפילו לא יכולה להגיד שפעם היה כאן יותר טוב, לא, תמיד חשבתי שבסוף עדיף יהיה לעזוב. אבל עכשיו, אחרי שגם הכרמל נשרף. ולא, לאף אחד בעצם לא היה איכפת. כי לאף אחד כאן לא איכפת כבר מכלום. שום דבר יפה לא יכול להפתחת כאן. סדר עדיפויות דפוק, ולא ערוכים לכלום. העיקר מבלבלים את המוח שנהיה ערוכים לזה. הפרסומות בכלל מדברות איתנו על זה שהממשלה שרפה את הכרמל. משום מה רוצים לשכנע אותנו שאסור לסמוך על הממשלה. נכון, אין לנו מה לסמוך על הממשלה, אבל בעצם, זה התפקיד של הממשלה לדאוג לכך שלא יהיו שריפות. לא תפקיד של עמותה, לא תפקיד שלנו. היא צריכה להשקיע בזה. היא צריכה גם להשקיע בחינוך, אבל לממשלה לא איכפת מכלום, ואנחנו לא דורשים שיהיה איכפת לה. אנחנו מיואשים, כי אם גם הכרמל נשרף, אז בשביל מה. פעם עוד חשבנו שחיפה הנורמאלית, השקטה, היפה, עם הריאה הירוקה של הכרמל מכל צדדיה עוד תעזור לנו לשמור על שפיות מסוימת. שאפשר יהיה ללכת לטייל בכרמל ביום שבת. רק לא מזמן עשינו את זה. עכשיו הכל נשרף. העתיד שלנו לא עכשיו עלה באש, עכשיו הוא רק קיבל את החותמת האחרונה שבסוף יישארו כאן רק להבות. לא, לא להבות חביבה. גם כן שם מוזר לקיבוץ. להבות שאכלו כאן את הכרמל, להבות שאוכלות כאן הכל. להבות ושריפה שרק מבהירים שוב, שכן, נכון, שריפות יש בכל העולם, אבל בעולם יש עוד משהו שקשה לי לראות שקיים פה. עתיד, קוראים לדבר הזה. וכאן, לא חושבת שיש אותו.
-
ברמה האישית אין לי סיכוי לשכנע אותך. אבל זה עצוב. שובר לי את הלב. כן, הסתכלתי סביבי וחלק ניכר מהאנשים הטובים שאני מכירה, האנשים שסביבי, כבר אינם כאן. וזאת בעיה. זאת בעיה קשה מאוד. נכון, התהליך הזה נמשך כבר 30 שנה, אבל עכשיו הוא הגיע לרגע האמת שלו. לא, אני לא יכולה במישור האישי לשכנע אותך, אבל במישור הקבוצתי, הלאומי, מילה גסה היום כמעט, אם כל מי שכמוך יעשה את מה שאתה עושה, אפשר לסגור כאן את המדינה. הרי האינטילגנציה היא הראשונה שעוזבת. כן, היא עוזבת כבר שלושים שנה. אבל הדמוגרפיה עכשיו מגיעה לנקודת השיא שלה. אם האינטליגנציה לא תישאר להילחם, לא יהיה מי שיילחם על המדינה הזאת. בנינו כאן והגענו לכאן, ההורים שלנו, הסבא וסבתא שלנו, כדי לבנות מדינה מסוג אחד. ועכשיו האנשים שיכולים להמשיך ולקיים את אותה מדינה, הם עוזבים. המדינה משתנה לנו מול העיניים, אבל זה בגלל שכל כך הרבה אנשים כמוך עוזבים. ברור, במישור האישי אין לי מה להציע לך. נכון, המישור האישי הוא תהליך הדרדרות של הרבה מאוד שנים. אבל אם אנחנו רוצים שישראל שאנחנו מכירים ואוהבים, זאת הדמוקרטית, עם הערכים, השוויון, הדאגה, כן הסוציאליסטית, עכשיו המילה הזאת חוזרת, פתאום הפרטה זה לא משהו שנתפס חיובי כל כך, כן יש חזרה לערכים של סולידאריות בישראל, אבל אם אנחנו רוצים שהישראל הזאת תישאר, תימשך, תתחזק, אנשים כמוך צריכים להישאר כאן. אפילו שבחוץ יש להם הרבה יותר מה לקבל. כן, אפילו שעבודה כאן אין להם בדיוק את זאת שהם מחפשים. אבל האנשים הטובים ממשיכים לעזוב, והסיכוי לשנות, לחזור לישראל הערכית, קטן ככל שאנשים כמוך עוזבים. אני נלחמת.
אני רואה את התהליכים האלה קורים כאן בעיר שלי. בירת הנצח. אבל אנחנו נלחמים עליה. גם כאן התהליך הזה של עזיבת האינטילגנציה קרה. כבר לפני חמש עשרה שנה. האינטילגנציה עזבה. מי נשאר, חרדים, ערבים, קצת דתיים לאומיים, לא הרבה. ההשכלה, החילונות, כן זאת עם הערכים, ואני לא חילונית אתה יודע, הם עזבו, והעיר נשארה להתמודד עם חורבנה. אבל אנחנו מנסים לשנות. מנסים להחזיר. מצליחים להחזיר. קצת פה וקצת שם, המלחמה שלנו מצליחה. אנחנו פותחים מרכזי תרבות אפילו בשבת לחילוניים, כי אם אנחנו לא נילחם שהם יישארו, אין לעיר הזאת, ולמדינה הזאת, שום סיכוי. ומה שקורה בעיר הזאת, יקרה לכל ישראל בעוד חמש עשרה, עשרים שנה. אני רואה את זה היום, אבל אני לא מוכנה לוותר. לא, במישור האישי אין לי מה להציע לך. אני גם לא יכולה לבקש ממך להקריב בשביל הרמה הלאומית כל כך הרבה, אבל אם כל האנשים הטובים כמוך יעזבו, יקרה למדינה הזאת מה שקרה לעיר הבירה הנצחית שלנו. עוני, עזובה, קיצוניות, שנאה.
אבל אני לא מוכנה להתייאש. בסוף יקום איזה מנהיג, חייב מישהו לקום ולדאוג למדינה הזאת. הואקום הזה לא יכול להימשך. אנחנו חייבים שהאנשים הטובים יישארו, ויילחמו. כל פעילות ציבורית מלווה בייאוש, בסתירות לחי, בחוסר הערכה. גם כשרוצים לעשות את הדבר הנכון, הציבור לא תמיד מקבל את זה. לא תמיד מבין את הטווח הרחוק, לא תמיד חושב שהמלחמה, המאבק הערכי הזה, שווה את ההתמתנות, את הדיון, את המשא ומתן. לפעמים עמדה קיצונית נתפסת כחשובה יותר מעשייה מתונה. אבל העשייה הזאת היא שמאפשרת לנו להמשיך לתחזק ואולי אפילו לחזק את החברה הערכית שאנחנו רוצים לראות כאן. ולעזוב, בייחוד אנשים כמוך, והרבה מאוד חברים שלי, זה אולי הפתרון ברמה האישית. אבל ברמה החברתית, הקבוצתית, העזיבה שלכם כיום, ונכון שעזיבה דומה קיימת כבר שלושים שנה, אבל כיום היא מהווה גזר דין מוות לחברה הישראלית הערכית שעל פיה הוקמה מדינת ישראל. לא, במישור האישי אני מבינה אותך, במישור החברתי שברת לי את הלב. כלל שיותר אנשים מכם עוזבים, כך יהיה לכם פחות לאן לחזור.
-
גם היא שוקלת לעזוב. דווקא מסודרת טוב, שניהם בהיי-טק. שכר נאה. ילדים, שניים, כמה נורמטיבי. אבל מה, העתיד, העתיד מעיק. המצב הדמוגרפי לא משהו. והביטחון? דבר אחד בטוח בישראל, שתהיה מלחמה. אף פעם לא יהיה שלום. אף פעם לא יהיה בטוח. מלחמות ועוד מלחמות. ומצב דמוגרפי לא משהו. ויש הצעת עבודה מניו זילנד. נכון, להגר זה אף פעם לא קל, אבל, מלחמות ומצב דמוגרפי, זה די מייאש. אוסטרליה זה קצת רחוק. אבל העבודה חלומית. זה צעד גדול, זה צעד מפחיד. אולי לא נעשה זאת. אולי כן. מלחמות. דמוגרפיה. שלווה רחוקה.
-
כל הכבוד. כל הכבוד. ברור שזה מלווה בצער. אבל על זה בדיוק מדברים כאן כל הזמן. לא משקיעים מספיק בחינוך. לא משקיעים מספיק בעתיד. אז כן, בחוץ תמצא מקום הרבה יותר בקלות. אני יודעת שזה לא היה קל למצוא שם עבודה. כל הכבוד. חבל שזה שם, חבל שהמדינה הזאת לא יודעת להשקיע בחינוך. לא משקיעה באנשים. מאבדת אותם כל כך בקלות. אבל כל עוד תגיע פעמיים בשנה אני מסוגלת לחיות עם זה. יש למה לחכות, והזמן הזה שווה את ההמתנה. פעמיים בשנה, אני אצטרך להסתפק בזה. כל הכבוד, אבל עם הרבה מאוד צער.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
