חרונולוגיה חסרת חשיבות

כמו רבים וטובים, גם אני נחשפתי, שלא בטובתי, לנאומה הראשון של ד"ר רות קלדרון. לא סתם, הנאום היה אמור לעורר בי השראה. חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא באה? השראה.

כמו רבים פחות, וטובים, באותה המידה, נחשפתי לחלקים מנאומו של המשיח הבא, הידוע גם בשם נפתלי בנט. גם הוא לא עורר בי השראה.
שניהם עוררו בי כעס מאותה הסיבה. סיבה פרוזאית לכאורה, אבל חשובה לאנשים שכמותי, כלומר סנובים נפוחים שחושבים שהם יודעים הכל. הדיקציה. כן, אותו הדבר הקטן עליו עמד כבר ברנרד שאו בפיגמליון, הדיקציה, הדיקציה. חיתוך הדיבור. שניהם דיברו בחיתוך דיבור נמוך, כשרות קלדרון גם משתמשת בטון דיבור של מורה, פחות או יותר, ובנט מדבר כפראח. אז התעצבנתי. על ניגונם של הנאומים, שהיה ניגון מכוער בעיניי.

 אבל רות קלדרון עיצבנה הרבה יותר. בגלל ההשראה שהיא אמורה הייתה להשרות. ולמה? כי גם אני למדתי עמוד תלמוד בימי חלדי. להלן סיפור שייתכן שהוא אמיתי. כשלמדתי בחטיבה נהגנו ללמוד "אגדה". כלומר, סיפורים מאוצר האגדה היהודי, שאותו ערך ביאליק, אם אני זוכר נכון, יחד עם רבניצקי. נהגתי לסבול מאוד. האגדות היו מטופשות ברובן, כטיבן של אגדות, שאותן אגב הכרתי מספרי אגדה לילדים שקראתי בהיותי צעיר יותר. המורה, דווקא מורה טובה, ראתה אותי בעניי, ניגשה אליי ואמרה, אל דאגה בחצי השנה של השנה נעבור ללמוד תושב"ע, הלא היא התורה שבעל פה. ואכן, עברנו ללמוד דיני שור מועד (או משהו דומה). ומאוד נהניתי.

 אין ויכוח על תהליך החילון והצורך של התרבות בישראל לשאוב מהמקורות היהודיים. היהדות כתרבות היא אבן בסיס בתרבות הישראלית. כך הייתה מעולם. נכון, שחלקים מהציונות העדיפו את התנך על התלמוד, אולם התלמוד כאוצר היהודי חשוב מאוד לתרבות היהודית. צורת הלימוד היהודית, זאת של החברותא, הוכחה כאחת הטובות בהיסטוריה. ההוכחה לכך היא כל אותן תיאוריות של למידה אקטיבית כיום, בהן התלמידים אמורים ללמד האחד את האחר, ללמוד יחדיו, ולהגיע לידע יחדיו, ולא על ידי הוראה של מורה אותם. וזוהי החברותא ואלו הם לימודי התלמוד היהודי.

יתר על כן, גם ריבוי הקולות מצוי בעמוד התלמוד מן המוכן. שכן, העמוד מעוצב כקולאז של קולות הארוגים יחדיו, זה ליד זה, זה מתחת לזה, וזה מעל זה. לא מזמן שמעתי טענה שהתלמוד היה אחד הטוקבקים הראשונים (השוו את עימוד התלמוד לעימוד דף אינטרנט ותמצאו דמיון). פרובוקטיבית פחות היא הטענה שהתלמוד היה מעין ההיפרלינק הראשון. התלמוד, ואיתו תרבות הלמידה והידע חייבים להיות חלק מהתרבות הישראלית. כן, צודק יאיר לפיד (כואב לי לכתוב זאת) שכל ילד בישראל צריך להיחשף לדף תלמוד, וליותר מדף אחד, וצריך ללמוד כפי שנהגו היהודים ללמוד תמיד - בחברותא סביב הדף. אגב, צודקים גם החרדים שלתלמידיהם תהיה בעיה קטנה ללמוד חומרים אחרים, שכן הם טובים בלמידה. אגב, היית מצפה שטקסט המבוסס על רב-קוליות יוביל לתפישות סובלניות ופתוחות לקולות רבים, אבל גאוניותה של כל דת היא ביכולתה להסתיר את יופיה מהאנשים המאמינים בה.

 הבעיה עם נאומה של רות קלדרון לא היתה זאת. הבעיה הייתה שרות קלדרון התייחסה לויכוח עם החרדים והדתיים על התרבות היהודית. התרבות היהודית חשובה, אך במדינת ישראל הויכוח אסור שיהיה על התרבות היהודית. שכן, כל עוד רות קלדרון תתווכח על מעמד התלמוד בתרבות היהודית בישראל, היא תתעלם, כפי שעושה מפלגתה, מכל מי שאינו יהודי בישראל. הויכוח בישראל הינו "מיהו יהודי" ו"מהו יהודי", כשבנט, החרדים, קלדרון ופירון מנהלים בינם לבין עצמם. מחוץ לויכוח זה נמצאים 20% מאזרחי ישראל הערבים הלא-יהודים, עוד אחוז לא קטן של מהגרים אינם יהודיים מרוסיה, ועוד אחוז קטן עוד יותר של מהגרי עבודה מארצות באפריקה ובדרום מזרח אסיה. שלוש קבוצות אלה מודרות מהדיון על "מיהו ומהו יהודי" אותו מוכנים לנהל קלדרון וחבריה עד זוב דם. הדיון במדינת ישראל (כפי ששמה מעיד עליה כאלף עדים) צריך להיות "מיהו ישראלי" ו"מהו ישראלי." זהו הדיון שממנו נרתעים קלדרון ומפלגתה ובכך ממשיכים בהדרתם של אזרחים רבים, תוך התנאות ברעיונות ליברלים ומתקדמים.

 העצוב בנאומה של קלדרון הוא בכך שהיה מעורר השראה (אם נשתמש בדקדוק חז"ל) לכל כך הרבה ישראלים. השראה זו מעידה עד כמה איבדה מדינת ישראל את הכיוון ועד כמה הקבוצה היהודית שבתוכה מכונסת בתוך עצמה. דיונים על זהותה של המדינה היו תמיד, ולפני כעשור או שניים הם עדיין היו סביב מהי אותה ישראליות ומהי אותה מדינת ישראל, והמתח בין היהודי והדמוקרטי. כיום, נאום שכמעט לגמרי מוותר על הדמוקרטי (ר"ל מתעלם מכעשרים וחמישה אחוז מהאזרחים) ורק הופך את היהודי (כלומר את הרוב) לפופלארי ונגיש יותר הוא זה המעורר השראה. 

 כן, גם תלמידים שאינם יהודים צריכים ללמוד עמוד תלמוד, שכן לימוד זה מחדד את המח לכל לומדיו. וגם תלמידים יהודיים צריכים ללמוד קוראן ועיקרי האמונה המוסלמית ואת הברית החדשה הנוצרית. אבל ניכר שחלקה השני של משוואה זאת מענין את רות קלדרון כקליפת השום, וכך קלדרון סובלנית, ודורשת סובלנות כלפיה מצד כל היהודים שסביבה, ושותקת, שתיקה רועמת מדי, ביחס לכל מי שאינו יהודי, ושסובל באמת בישראל.

 ואת כל זה היא עושה בדיקציה של מורה פרחה בנאום בכנסת. הבו לי את הנרי היגינס, אלייזה דוליטל או לכל הפחות את ברנרד שאו!