שנים הסתובבתי ברחבי ישראל ושאלתי לדעתם הפוליטית של אנשים. התשובה הייתה לרוב אחידה. האנשים היו "מרכז מתון". אותו "מרכז מתון" היו אנשים שהצביעו פעם ככה, ופעם ככה, ותמיד תמיד התאכזבו. ומדוע התאכזבו, שכן המרכז המתון, כטיבו של כל כלום, השתנה וזז להם. הוא לעולם לא נשאר במקום, ותמיד היה ריק מתוכן. כך היה עם קדימה, מפלגת הגימלאים וכל אותן מפלגות מרכז, כולל מפלגת המרכז, האחרות.
אני נשארתי לתמוה, מרכז מתון, מרכז מתון, הרי זה כלום. וודאי שאם מרכז מתון קיים (ואנשים תמיד התעקשו לא סתם על מרכז, אלא על כזה מתון!), אולי יכול להתקיים גם מרכז קיצוני? צחקתי לעצמי ועל אותם מצביעי מרכז מתון, ולא הבנתי שאני רואה את העתיד. או כמו שאומרים היום "יש עתיד".
ואכן, "יש עתיד" פיצחה את האטום, מצאה את הנקודה הארכימדית, התירה את הקשר הגורדי ומצאה או אולי המציאה את ה"מרכז הקיצוני".
ומהו אותו "מרכז קיצוני"? בדומה ל"מרכז המתון" גם מרכז זה ריק מתוכן בכל הקשור לסוגיות הפוליטיות האמיתיות בישראל (בואו כולם יחד נשפר את החינוך, הכלכלה, והחיים יהיו יפים יותר). אולם, בניגוד ל"מרכז המתון" שהיה ללא משקל סגולי כלשהו, המרכז הקיצוני מתעקש על מרכזיותו וכך ממלא את עצמו בתוכן (עצמי בעיקר). מבחינתו, המציאות אולי יכולה להשתנות, אבל הוא לעולם, לעולם יהיה המרכז. זוהי הקיצוניות שלו - הידיעה שימות העולם, הוא יהיה במרכז. לחלופין, המרכז הקיצוני מגדיר את העולם כשהוא לעולם יהיה במרכז. המרכז הקיצוני קיצוני בתפיסתו את עצמו כמרכז, ומסדר את כל העולם כך שהוא במרכז. נכון, יהיו מי שיראו בתפיסה זאת אגוצנטרית, מלאה מעצמה, והופכת את מפלגת המרכז הקיצוני למעין שמש, סביבה מסתדרים שאר כוכבי הלכת, אולם זהו יופיו של המרכז הקיצוני. ההשתייכות למרכז הקיצוני נותנת כוח וחיים כמו השמש, ובו בזמן שומרת על המרכזיות, אותו חוסר צורך במשהו קונקרטי ואמיתי ביחס לבעיות הישראליות. מובן שאין תנועה אמיתית במרכז קיצוני שכזה. וכך, המרכז הקיצוני תמיד יישאר במרכז, גם אם המציאות תשתנה, אבל מבחינת המרכז הקיצוני המציאות לא באמת חייבת להשתנות.
ומובן שאין זה מקרה שהמרכז הקיצוני, שהוא הוא המרכז ושאר העולם מסתובב סביבו ומוגדר על פיו, מיוצג בגופו של יאיר לפיד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
