חרונולוגיה חסרת חשיבות

ושוב נופלות עלינו חגיגות יום השואה. ומדוע אומר חגיגות? הרי איש אינו חוגג! האמנם? פרס חוגג, ומזכיר לעולם את אירן והשואה בנשימה אחת. ונתניהו, על אחת כמה וכמה, חוגג את יום השואה, ומזכיר לעולם את אירן והשואה. והרמטכ"ל, כמה שהוא חוגג, בראש משלחת מצעד החיים בפולין, ומזכיר לעולם שישראל לא תסלח ולא תשכח. 

ורק החיים בישראל, אותם אנשים זקנים, שבאמת סבלו בשואה, הם לא חוגגים. הם גם לא מציינים. הם לא צריכים את היום המיוחד הזה כדי לציין את השואה. הם גם לא צריכים את הנאומים הנפוחים, הנבובים, המליציים, הטפשיים, על השואה ואירן. הם מתפללים שאולי מחר הם יוכלו לקנות תרופות וגם אוכל. שאולי מחר יזכו ליחס אנושי בבתי החולים, המתוקצבים מעט מדי לאוכלוסייה בכלל, לאוכלוסייה המזדקנת בפרט, ולאוכלוסייה ניצולת השואה בפרטי פרטים. 

כן אירן, לא אירן, ייתכן שהמקום הגרוע ביותר לניצולי שואה לחיות בו הוא אותה מדינת ישראל, שחוגגת את יום השואה וזורקת את הניצולים בשאר ימות השנה. לכן, יום השואה הוא חגיגה לישראל, בה חוגגים את היותנו רגישים לזכר השואה, ואת קיומה של ישראל על חשבון השואה, וכיום בעיקר על חשבון הדאגה לניצוליה. חגיגה של צביעות שאין כמוה הוא יום השואה, בו אנו מתייחדים עם נספי השואה, מסיקים את המסקנות הפוליטיות הנוחות לנו ממנה, ואולי מספרים איזה סיפור על ניצול שואה גיבור במיוחד. וממשיכים להתעלם מסבל ניצולי השואה החיים.

אז לכבוד יום השואה, אני מספר כאן שוב שני סיפורים ששמעתי. אף אחד מהם לא הגיע לעיתונות. אף אחד מהם לא יגיע לעיתונות. וגילוי נאות, גם לי, כמו לרבים מדי, יש עדיין נגיעה אישית לשואה ולניצוליה.

-

"הדור הזה, אם לא הכרת אותם אישית, אי אפשר להאמין איזה זוועות הם עברו." 

-

התשובה מוועדת התביעות דווקא הייתה מפתיעה. לא דחו את התביעה על הסף. רק דרשו עוד מסמך אחד. מסמך אחד להביא על אישור כניסה לארץ משנת 1947, מהרשם הממשלתי. לא סיפור גדול. מסמך אחד. למרבה ההפתעה, אפשר היה להשיג את המסמך האחד הזה. המסמך נשלח לוועדת התביעות. אותה הוועדה שאמורה לפצות ניצולי שואה מכספיה הרבים. שישה שבועות מאוחר יותר, כלומר חודש וחצי הגיעה התשובה מוועדת התביעות. לא, זאת לא הייתה הודעה שייתקבל פיצוי, ודאי שלא. רק חסר עוד מסמך. כן, עוד מסמך חסר. נכון, הם יכלו להודיע על כך בפעם הראשונה, כשאמרו שמסמך אחד חסר, אבל אז לא היו עוברים שישה שבועות בלי המסמך החסר הנוסף. אישור חיים. שכן, אולי בתקופה של ששת השבועות דורש הפיצוי נפטר, ואז וועדת התביעות לא תצטרך לשלם. וכך, ממסמך למסמך, חולפים השבועות, והחודשים, והתביעה אינה נדחית, למרבה ההפתעה, היא רק אף פעם לא נענית. 
-
המצב שלה הדרדר לאחרונה, היא כבר אינה צלולה. היא עברה כל כך הרבה בחיים שלה. מספר מחנות, רעב אחריהן. איבוד משפחה. כרגע, כל הזכרונות האלה חוזרים לרדוף אותה. היא כבר אינה צלולה. אפילו פסיכיאטר אחד אמר שכן, עם כל מה שעברה, אשפוז או טיפול פסיכיאטרי הדוק הוא הפתרון הרצוי. לקחו אותה לבית החולים. רק שאין מקום בבית החולים הפסיכיאטרי, ובבית היא לא יכולה להישאר. לכן אושפזה בפנימית או במחלקה אחרת. לא סתם, באיכילוב (ע"ש אריסון?)! מספר ימים לאחר מכן, שמענו על כך. בעלה, בעצמו אוד עשן, עלה נידף על סף קבר, שגם לו מספר חתום בעור, המבוגר ממנה בשש שנים, סיפר שהיחס בבית החולים היה נורא. היה מחפיר. היה מחריד הוא סיפר. כשדיברו איתה, התעניינה במשפחה, שאלה על הילדים, הייתה צלולה לגמרי. רק לגבי בית החולים היא אמרה:"זה לא היה בארץ. זה היה בגרמניה." (וחפשו את "במושבת העונשין" לקפקא) 
-
"הדור הזה, אם לא הכרת אותם אישית, אי אפשר להאמין איזה זוועות הם עברו." היא אמרה והתייחסה גם אל עצמה. "ומדינת ישראל לקחה את כל השילומים מגרמניה" היא המשיכה "אבל היום, מתנהגת אל הניצולים כאל נטל שצריך להיפטר ממנו."