חרונולוגיה חסרת חשיבות

לעתים נדירות שומע אדם את משק כנפי ההיסטוריה מחלונו. 

אבל מחלון הקומה ה14 בלב מנהטן שמעתי צפירות, צעקות, קולות. דברים משונים. דברים שאינם אמורים לקרות, וודאי שאיני אמור לשמוע אותם, ממרומי חלוני, בקומה ה-14 בלב מנהטן. אבל הצפירות לא פסקו. וסקרנותי התעוררה.

שמתי פעמיי אל המעלית, משם אל הדלת, ומשם אל השדרה השישית, ושם ראיתי אותה. את ההפגנה. 

המון דליל של אדם, ברובו שחור, הולך לו ברחוב, חוסם את השדרה השישית של לב מנהטן בקריאות. הם קראו לצדק. הם קראו לשלום. הם אמרו שהרחובות הם שלהם.

ולמה?

ובכן, במעגל שחוזר על עצמו, פעם באיקס שנים מערכת המשפט האמריקאית מובילה לתוצאה חסרת פשר לגבי מעמדו של האדם השחור. כך קרה כשמערכת המשפט בלוס אנג'לס החליטה שהשוטרים שמכים באזרח שחור, בשם רודני קינג, חפים מפשע. חצי לוס אנג'לס (החצי הלא חשוב שלה) נשרף בעקבות אותה ההחלטה.

והפעם, הפעם ההחלטה הייתה זיכויו של אדם בשם  צימרמן, לא משלנו, כנראה, מהריגתו של נער שחור בשם טרוון מרטין. צימרמן הואשם ברצח ובהריגה וזוכה משני הסעיפים. זאת למרות שירה למוות בטרווון מרטין משום שזה הלך ברחובות שכונתו של צימרמן. אה, צריך לציין שמקרה הרג זה קרה בפלורידה. חבר המושבעים מצא את צימרמן זכאי מסעיפים אלה. כלומר, חבר המושבעים חשב שמותו של הנער בן ה-17 על ידי המבוגר בשכונה בפלורידה לא היה בעייתי כפי שהציגה זאת התביעה.

וכך, שוב מצא עצמו הקהל השחור מול מקרה בו אדם שחור נורה ונהרג על ידי אדם לבן ודבר אינו קורה לאותו היורה. ממש כמו השוטרים שזוכו ממכות הרצח שנתנו לרודני קינג, כך עכשיו הולך לו צימרמן הביתה לאחר שהרג את מרטין, כשמערכת המשפט מחליטה שהוא זכאי. והאדם השחור שוב מוצא עצמו מול מערכת משפט לבנה שמזכה לבנים שהורגים או פוגעים בשחורים.

ומה נותר להם לעשות? ללכת ולצעוק ברחובות. וזה מה שהם עושים כרגע. אפילו כאן בשדרה השישית בלב מנהטן. נשמעות צעקות המון, צפירות מכוניות, דרישות לצדק. דרישה לקבל חלק מהרחובות. חלק מהצדק, ששמור בעיקר ללבנים במדינה הגזענית הזאת, הקרויה ארצות הברית של אמריקה.