חרונולוגיה חסרת חשיבות

אבל מה, יש משהו שכן אפשר ללמוד גם בפתיחה החגיגית של הסופרמרקט הקרוב. ניו יורק אינה אמריקה. זה בודאות. כי אם יש משהו שיודעים לעשות באמריקה זה לעמוד בתור. יותר מזה, האמריקאים מתגאים ביכולת שלהם ליצור תורים מסודרים ואז לעמוד בהם בצורה מסודרת במיוחד. כל מי שהיה בדיסני (לנד, וורלד, מה שתירצו) יודע לאיזה צורה של אומנות מביאים האמריקאים את העמידה בתור. שורות שורות לאורך חבלים שמתחברים לעמודי המתכת משתרך לו אותו נחש אנושי אימתני של אנשים שמחכים למשהו (לרוב שאינו שווה את ההמתנה, כמו למשל חדר הגשם במומה, למקרה שלא האמנתם, שמתי לינק, הדבר הזה אמיתי. מקום בו יורד גשם, אבל רק מסביבכם. ואנשים מחכים לזה 12 שעות בתור! אנחנו הלכנו להסתכל על זה. הבטיחו לנו עשרים דקות המתנה, שהיו במציאות חמש, וטוב שכך, כי כשהיינו בפנים, מיצינו את החוויה תוך שלוש דקות, והזדרזנו לצאת. למחרת נרטבנו בגשם שירד בדיוק עלינו. כמו חדר הגשם, רק לא צריך לעמוד בשביל זה בתור, ולא קוראים לזה אומנות, וזה לא אידיוטי. מאוד גשום השנה בניו יורק.) ומחכים. לאורך התור ישנם גם שלטים המבהירים לעומד, מכאן להגיע לראש התור ישנן עוד X דקות המתנה. והעומד יודע, התור יגיע לסיומו, בעוד אותן X דקות.

וניו יורק? בניו יורק אנשים לא יודעים לעמוד בתור. עד כדי כך המצב גרוע שבסופרמרקטים ישנם שוטרים מיוחדים שמכוונים את האנשים העומדים בתור. וזה לא עוזר, כמובן. הנורא מכל הוא טריידר ג'וס שם האנשים עומדים בדרך כלל 40 דקות ומחכים כדי להגיע לשוטר בראש התור. כשקניתי שם פעם ראשונה פשוט הלכתי לקופה, כמו שעשיתי בכל הסופרים כל ימי חיי (בימים, ובעולם הבא). הקופאי שאל אותי: אמרו לך לבוא אליי. הא? הגבתי. ואז שאל שוב: אמרו לך את המספר שלי? מה? הגבתי שוב. הוא הבין שיש לו עסק עם אהבל, או אם מישהו שאינו מניו יורק (אגב, ישנה זהות בין שני אלה), ולכן חושב שאפשר סתם כך ללכת לקופה פנויה, ושלח אותי אל התור. זה שבסופו (כעבור 30 דקות בלי שום סימון כמה זמן זה ייקח) הדריך אותי שוטר התור לקופה המתפנה. מאחורי השוטר השתרכו להם שני תורים שהתבלבלו האחד עם האחר, כשמדי פעם מישהו צעק, ישנם שני תורים, ישנם שני תורים, כי האנשים לרוב הפכו למאסה אחת אנושית ומאיימת שאינה קולטת שישנם שני תורים, שמתנקזים בסופו של דבר לשוטר אחד. שמכוון את התנועה לעבר מספר כלשהו. שמחכה לקונה, שיבין מה אומר לו שוטר התור. שלפעמים לא רואה את המספר המתפנה, וכך מעכב את התור עוד יותר. 

נו, אולי זה טריידר ג'וס אתם אומרים. הרי הם ידועים בפרקטיקות המוזרות שלהם (כולל דברים אורגניים, מצופים שוקולד, וניצול עובדים ותנאי ייצור מוזרים איפשהו בעולם השלישי או בגרמניה) אבל גם בפיירויי, אותו סופרמרקט שרק היום נפתח, היה שוטר תור. אמנם לא היו מספיק אנשים למלא את כל הקופות (בניגוד לטריידר ג'וס שם כאמור מחכים תמיד 40 דקות לקופה). אז הייתה שוטרת התור. כיוון שאני כבר ניו יורקי משופשף ולא אהבל, ידעתי שצריך לחפש שוטר תור ואי אפשר סתם כך ללכת לקופה פנויה (רעיון אידיוטי למדי, חייבים לציין). מצאתי את שוטרת הקופה שהפנתה אותי לאיזור אמורפי בו אכן הייתה קופה פנויה. שמתי פעמיי לעבר אותה קופה פנייה, אך שנייה לפני שהגעתי אליה, שוטר תור נוסף, או אולי סתם עובד, שלח אותי לעבר הקופה שממול אותה קופה פנויה אליה שמתי פעמיי לראשונה. עד עכשיו אני לא יודע מה ההבדל בין הקופה הפנויה אליה התכוונתי ללכת לבין זאת אליה הפנה אותי שוטר התור השני, אבל בסוף הצלחתי לקנות את הלחם והיוגורט והגלידה בפתיחה החגיגית. ואולי הדרך ההוגנת היא זאת שמוליכה אל עבר הקופה הפנויה השנייה, ולא אל זאת הראשונה. הרי צריך להעסיק שוטר תור אחד או שניים, לפחות. אולי הדרך ההוגנת מסבירה גם מדוע בניו יורק הרעיון שהקונה יוכל למצוא את דרכו אל עבר הקופה הפנויה בעצמו לא עלה בראשם של מנהלי הסופרים. אחרי הכל, זה כאן אי קטן, ואין מקום, והתרבות, והאומנות האמיתית (כמו למשל חדר הגשם) מחליפה את האומנות האמריקאית של עמידה בתור. אז חייבים שוטר תור. כי כאן זה לא אמריקה! זוהי ניו יורק!