חרונולוגיה חסרת חשיבות

הספירה לאחור החלה. החלה. 

עוד ארבעה ימים, ויש שיאמרו שלושה.

עד מתי מרץ 2004? מה? מה ענין מרץ 2004? 

לפני עשור, עשור שנים החל הבלוג הזה להיכתב. 

מחריד עד כמה זה היה מזמן. עשר שנים. ישנם אנשים שכותבים היום בלוג שלא נולדו אז (אני תמיד תמה, אין גיל מינימום לכתיבת בלוגים? כבר כתבתי על זה פוסט, לפני כמה שנים). תחשבו, בנות ה-12 שפתחו בלוג כשאני פתחתי אותו הן היום בגירות (מתוסבכות, סביר להניח, כי בכל זאת, מי פותחת בלוג בגיל 12, ועוד ב-2004?). אם הייתי בן 17 כשפתחתי את הבלוג, הרי היום הייתי בן 27!

כן, בתשעה עשר במרץ 2004 נפל דבר בבלוגוספירה. בעצם, לא נפל כלום. אם עץ נופל ביער, ואיש לא רואה, האם נפל? אם בלוג נפתח בבלוגוספירה, כלום לא קורה. זאת הייתה אחת הנקודות הראשונות שלי כאן.

ואיך נחגוג עשור?

אפשר לתאר את כל ההישגים של בלוג זה, ושאר הבלוגים שלי. וישנם מעט מאוד כאלה (כמו של שאר הבלוגים בעולם!).

אפשר לפרסם מחדש את הפוסט הראשון. זה משהו קל שסביר שאעשה.

אפשר להסביר שוב על הבלוגים שכותב שורות אלה מפרסם. ישנם לא מעט כאלה. אפילו חידשתי את אחד מהם אתמול. כלומר, פרסמתי פוסט בבלוג שכבר שנים לא כתבתי בו. יצא לא רע. לא, לא בבלוג שמעריץ את מוזטל (זצל), סבסטיאן (היד) ויאיר (נירו יאיר) לפיד (שנפתח שנים לפני שהפך לשר אוצר, תמיד הקדמתי את זמני!).

מה עוד?

אפשר לתאר את כל הבלוגים שהמערכת סגרה לי: היומנים של קפקא, והדיסקרימינציה הרנדומלית.

אפשר לתאר את כל השינויים שחלפו בעשור הזה.

שרון מת. אריק מת. איינשטן מת. מייקל ג'קסון. צדקתן, מת. כל כך הרבה מתים, ורק הבלוג שלי ממשיך להתקיים. איך אמר קונראד? (לא זה מנקמה, ריבנג') הזוועה!!!

אפשר לעשות הפוך, להסביר את כל מה שלא השתנה בעשור הנוכחי: הים אותו ים, הערבים אותם ערבים, ורק שמיר הפך לנתניהו (אופס, התבלבל לי 1984 עם 2004, בעצם, גם הנתניהו אותו הנתניהו). בעצם, יש גם שמיר אחד. והרבה מאוד שית. ומידת הנעל של כש"א. מידע שהיה תמיד מרכזי בקיומו של בלוג זה.

ורק הבוש התחלף באובמה. טוב, וקרו עוד כמה דברים בחיים של כותב שורות אלה. על רובם אפשר לקרוא בכרונולוג שלו. כאן, החיים האישיים של כותב שורות אלה מעולם לא היו מעניינים איש (חוץ מבחודש הראשון, אולי) ובוודאי שלא את כותב שורות אלה. זאת הייתה כל הנקודה של כמה פוסטים.

אז איך נחגוג? איך נציין? עשור לקיומו של הבלוג הזה (ושל שאר הבלוגים של כותב שורות אלה, טוב, קצת פחות), והעולם, כמנהגו נוהג.

אז נפרסם את הפוסט הראשון, שוב. ונסביר את כל הפרוייקט שקשור לכתיבה של כותב שורות אלה. אולי נעשה גם פרסום חוזר של קטעים,לבקשתכן. או אולי לבקשת כותב שורות אלה.

עשור, זה הרבה זמן. מאז שפתחתי, רוב הבלוגים שהיו כאן, נסגרו. רק אחד נשאר לפליטה מבין אלה שאני טורח לקרוא. תמיד כתבתי יותר משקראתי.

גם היום זה כך.

כן, עשר שנים זה הרבה זמן. והזמן, עשה את מה שהוא תמיד עושה, עבר, אם נצטט את דן תורן, וכבר זמן לאכול (שוקולד) וללכת לישון.