חרונולוגיה חסרת חשיבות

נוצר מצב מוזר, בו קטע שכתבתי לפני עשר שנים זוכה להכרה בימים אלה ממש בישרא-בלוג.

כך, הקטע הפותח את הבלוג הזה הפך לקטע המדגים את היצירתיות באתר כולו, והגיע לעמוד הפתיחה של ישרא- כסימן ליצירתיות. למרות שהוא נכתב לפני עשר שנים. ולמרות שפרסמתי אותו בשנית, כגחמה לרגל חגיגות העשור לבלוגים שלי. 

תאמרנה, יצירתיות היא מידה חסרת זמן. תאמרנה, וכי יש מחמאה גדולה יותר לכותב? שאחרי עשר שנים, עדיין קטע שכתב נתפש כיצירתי עד כדי כך שיגיע לעמוד הראשי של האתר. אין מחמאה גדולה יותר. 

אני יודע כמה אנשים נכנסים לבלוג כיום כדי לראות את הקטע היצירתי. כעשרים ביום. לפני עשר שנים, רק בעלי פרו ראו כמה כניסות יש להם, וכך, חוץ משש התגובות שהיו לפוסט הזה בעת פרסומו הראשוני, בעצם שלוש כי שלוש היו שלי, אינו יודע כמה אנשים קראו אותו אז. כמה חשבו שהוא יצירתי - היו כמה כאלה, עובדה הן הגיבו (הבלוגים של רובן נעלמו בעשור האחרון, כמו רוב הבלוגים שהיו אז, למעט הבלוג הזה). 

היצירתיות של הפוסט הראשון שלי, כבודה במקומה מונח. אבל, הפרסום המאוחר קצת מוזר בעיניי. מוזר? נלעג. מגוחך. הרי הפוסט הזה היה כאן כל הזמן.

ובעצם, היצירתיות בפוסט הזה אינה יצירתית עד כדי כך. קחו קמצוץ של מודעות עצמית, קמצוץ של סתירה פנימית, מספר קולות במעין דיאלוג, קצת דכדוך, קצת רומנטיקה, ומה קיבלתן? ובכן, את ישרא- פחות או יותר. לחלופין, מה שבישרא- נתפס כיצירתי. את הפוסט הראשון בבלוג הזה.

כן, הפרסום המאוחר שהפוסט הראשון שכתבתי כאן זוכה לו כעת, עדנה מאוחרת, קצת נלעג בעיניי, ומעיד יותר מהכל על הכישלון שלי כאן ועל המחסור החמור ביצירתיות שיש כאן, בישרא-, ובכלל.

יש לכותב שורות אלה בלוג יצירתי. הוא אינו כאן. הכרונולוג הוא הבלוג היצירתי ביותר. של כותב שורות אלה. לדעתי, בכלל. הוא יוצא נגד כל אותן מוסכמות שהפכו לשגרה. והרי היצירתיות אינה לקחת את כל הדברים הבנאליים, לערבב אותם, ולקבל משהו שכולם יזהו, ויגידו, ש"אוה, זה יצירתי" בלי שיהיה שם שום חידוש. כמו הפוסט הראשון כאן, שזוכה עכשיו, אחרי עשור, לעדנה מחודשת.

לא, יצירתיות היא לצאת כנגד המוסכמות המקובלות. להציע אלטרנטיבה לקיים, להציע משהו שונה, קשה לעיכול, מוזר, בלתי מובן, שחותר נגד כל מה שהרגיל מציע. והכרונולוג הוא זה שעושה את כל זה, בניגוד לבלוג הזה, ולפוסט הראשון שלו, שזוכה עכשיו לעדנה מחודשת. הכרונולוג מפשיט את החיים מהסיפוריות המולבשת עליהם על ידי כולנו, יש שיטענו האנושות, יש שיטענו התקופה הנוכחית. שכן, החיים אינם סיפור (בניגוד למה שהוגים שונים ובעיקר משונים נוטים להגג, ובניגוד למה שכותבי בלוגים רבים כל כך אוהבים לעשות. לצערי, גם על זה כתבתי כבר לפני עשר שנים.). הכרונולוג מפשיט את החיים מההופעתיות (מופעיות {?}, איך לעזאזל מתרגמים פרפורמטיביות לעברית?) המUוSה (מעושה/מאוסה) המולבשת על החיים, ללא קשר למה שקורה בחיים. לא, העולם אינו במה, אנחנו לא שחקנים. אנחנו אנשים שחיים את החיים שלהם.

הכרונולוג אין בו קמצוץ של רומנטיקה, לא דכדוך, לא מודעות עצמית, אין בו סתירה פנימית, לא קולות, לא דיאלוג, שום התחשבות בקוראים. שום ניסיון ליצור דיאלוג. הוא בועט בכל מה שהזירה הזאת מציעה. הוא סידרה של אירועים, משפטים בעברית שמתארים כל אחד דבר אחד. רק מי שקורא בו לאורך שנים יכול אולי למצוא איזשהי עלילה מקרטעת. אולי אפילו התפתחות. אבל איזה בן אנוש מסוגל להזיק לעצמו תקופה ארוכה כל כך, ולקרוא משהו בלתי קריא (ישנו אחד או שניים, דווקא).

הכרונולוג גם נתן לכותב שורות אלה כמה הנאות קטנות. איזה קורא קבוע אחד. פעם אפילו הפכו את חייו של כותב שורות אלה לקריקטורה. כמה אנשים, חוץ מפוליטיקאים, זכו לראות את חייהם מוצגים בצורה דו-ממדית, גרפית, ויזואלית? אז כותב שורות אלה זכה לזה פעם, בזכות הכרונולוג, שכן להפוך חיים שטוחים כל כך כפי שמוצגים בכרונולוג לדו-מימד גרפי הרבה יותר מעניין מלהפוך את הבנאליה השורה כאן תדיר. אז הפכו אותי לקריקטורה בזכות הכרונולוג. זוהי יצירתיות.

אבל לטעון שהפוסט הראשון שכתבתי כאן, שזוכה עכשיו לעדנה מחודשת, עשר שנים אחרי שהוא פורסם לראשונה, כשהוא מפורסם בשנית בגלל גחמה של כותב שורות אלה, יש שיאמרו שיגעון גדלות של כותב שורות אלה שחוגג לעצמו עשור, הוא יצירתי, זה מוזר. לחלופין, יש שתאמרנה, הרוב אינו טועה, ואדרבא ואדרבא, אם רבים חושבים שהוא יצירתי, אז אחרי רבים להטות, וכנראה שהוא יצירתי. יצירתיות מהזן הבנאלי במיוחד. אבל גם זוהי יצירתיות. ואולי זוהי היצירתיות שרובינו מחפשים, יצירתיות בנאלית שמחדשת בצירופים שהיא עושה, תוך שמירה על הסדר הקיים. שכן, אלוהים ישמור (או כל דבר אחר שאתן מאמינות בו), לערער על הסדר הקיים, רק לא זה. וודאי שאיננו רוצים יצירתיות שכזאת. הרי לא נוכל לעכל אותה. אז הבו לנו יצירתיות קלה לעיכול, ותפסיק לבלבל לנו במוח על יצירתיות חתרנית. לא באנו לשנות את העולם, ויצירתיות ודאי שאינה אמורה לשנות את העולם. היא רק אמורה לגרום לנו להרגיש נעים. כמו ישרא-. כמו הבלוגים. כמו המציאות הישראלית.