(זה חלום סבוך למדיי, אז פרשנויות תתקבלנה בברכה.)
זה מתחיל באוטובוס בנמל חיפה שעולה במעלה הכרמל. כבר באוטובוס אני רואה שהים רוגש מאוד. יש גלים גבוהים. ממש צונמי אני צוחק לעצמי. ואכן הגלים מתגברים. בעלייה מהדר לכרמל ליד רחוב חנה סנש הגלים כבר מתחילים ללחך את הרחוב, וכשאני באוטובוס פונה לשדרות קיש, הים מציף את הרחוב.
ברחוב האסיף אני רואה את חלבי (אחראי הניקיון מהקניון בו עבדתי לפני X שנים) עומל רבות כדי להילחם בהצפות מבורות הביוב. עובר אורח אומר ש"הוא אחראי לזה כבר שלושים שנה, ועדיין יש עם זה בעיות. מגיע לו שימשיך להתעסק בזה".
מים זורמים מכל מקום.
כשאני מגיע לרחוב יותם אני רואה את הבית בו גרה ידידה שלי. (במציאות היא גרה ברחוב אהוד, וזה לא אותו הבית). המזגן מהקומה השלישית שם מזרים מימיו באופן חופשי לרחוב. קהל די גדול ומגוון עוצר ומסתכל בהצפה מהמזגנים. אישה אחת לידי אומרת "זה קורה רק ממערכות מזגן מרכזיות". אני נלחץ כי לי בבית בקומה השנייה יש מערכת כזאת. היא צוחקת מזה.
בכיכר קריית ספר, אליה אני ממהר מלחץ המזגן, קבוצת נשים משחקת פוטבול. הן מוסרות גם לי ואני תופס את הכדור ומאוד מרוצה.
כל כך מרוצה שאני מוצא את עצמי אצל הספר. הספר הראשי שם עם המון ספרים מתלמדים. הם מתלחשים ומתפעלים משיער ראשי היפה. אני אומר להם שאני שונא להסתפר, לא אשלם על כלום ושלא יעזו לעשות שום דבר קיצוני. הם נשבעים שהם רק יעשו קצוות ויקצרו קצת. למרות שיש לחשושים על צהוב.
אני יושב בכסא הספר הראשי, שיש לו פרצוף מוכר ושיער גולש עד כתפיו, למרות שאני לא מכיר אותו. הוא מתחיל לספר אותי. הוא שם את צווארי במעין נחושתיים או משהו כזה וממשיך.
כשהתספורת נגמרת, שיערי הופך להיות דק דק וקוצני, חלקו בסגנון תספורת מארינס, והגרוע מכל הוא צהוב. אני מתחיל לצעוק על הספר הראשי. איך הוא עשה כזה דבר. שיחזיר מייד למה שהיה קודם. מתפתח משא ומתן או חילופי דברים סביב זה. אני מתעצבן. מאיים שהוא חייב להחזיר את זה לקדמותו או שאתבע אותו למשפט. המשא ומתן ממשיך עד שאני אומר: תחזיר את זה לקדמותו, תחזיר לשחור ותשלם לי 500 שקל עוגמת נפש או שאני אתבע אותך.
כאן נגמר החלום שחלמתי על מיטה זרה במדינה זרה אחרי ערב ולילה בין 7 ל10 בבוקר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
