חרונולוגיה חסרת חשיבות

פרה-היסטוריה:

פעם, כשהייתי צעיר הרבה, כמעט שני שליש ממה שאני כיום, רכבתי מברנטווד לעיר התחתית בלוס אנג'לס. זה היה עוד לפני שהמציאו את קנה המידה. לפחות במפות של יאהו, וכך הרכיבה מברנטווד לעיר התחתית נראתה קרובה. אפילו קרובה מאוד, במפה חסרת קנה המידה של יאהו מפות. שעה ומשהו אחר כך הגעתי לאותה השכונה המפוקפקת, על האופניים. כן, 20 מיילים זה לא קרוב. אולי 15 מייל.

ההיסטוריה הקרובה:

סיאטל, בניגוד לסן פרנסיסקו, אינה ידועה בשל גבעותיה. טוב, סיאטל, בניגוד לסן פרנסיסקו, לא ידועה כמעט. הרי לא נכתב יושב בסיאטל על המים, למרות שגם בסיאטל יש מים. כרגע, סביר שיותר מבסן פרנסיסקו, שם הבצורת ממשיכה להכות כבר שנה רביעית. (טוב, גם כאן החודשיים האחרונים היו השחונים בהיסטוריה המקומית). אבל בכל מקרה, סיאטל, בניגוד לסן פרנסיסקו, אינה ידועה בשל גבעותיה. לכן, כשראיתי שהמרחק בין הגן לבין חנות הדראגסטור החביבה עלינו, הוא פחות ממייל חשבתי שאם רכבתי כבר עשרים מייל בעבר, מה זה מייל בשבילי. והיום, בניגוד לאותה תקופה פרה-היסטורית, המפות של גוגל מדויקות ומראות לא רק את קנה המידה, אלא את המרחק המדויק ואת המסלולים האפשריים. סיאטל, בניגוד לסן פרנסיסקו, אינה ידועה בשל גבעותיה, אבל גבעות יש בה. ועוד איך. ולהגיע מהעיר התחתית לדראגסטור כלל גבעה אחת שעלתה, ועלתה, ועלתה. והרגליים שלי? את החלק הראשון רכבו כמו ענקיות. במישור של הרמזור לפני העלייה השנייה הגברתי מהירות בשביל התנופה. וכך צלחתי את החלק השני של הגבעה. אבל הרגליים שלי לא הצליחו לסחוב גם אותי וגם את האופניים. וכך, בגבעה השלישית, כלומר בחלק השלישי של אותה הגבעה האחת, אולי הר, החלטתי להתחשב ברגלייי, מחלתי על כבודי, ירדתי מאופניי והלכתי לידם. בסוף הגעתי למה שלא היה חנות דראגסטור, אלא רק בית מרקחת.

ואתמול:

רכבתי לאגם המקומי. מעין כנרת רק חצי. הרכיבה הייתה קלה. ירידה בגבעה. ראיתי את המטוסים ממריאים ונוחתים באגם. ילדים משחקים במים ליד. מספר אנשים נכנסים לאגם. כשנסעתי לאחר מכן לעיר התחתית, גם הגבעות כבר נראו קטנות בעיניי. הגעתי לגן, החניתי את אופניי בחנייה של הבניין בו נמצא הגן, שמתי את הקסדה, והכסא המתפרק בעגלה, ועליתי לגן הציבורי. שם ישבתי לקרוא ספר, נהנה מהחום, השמש והחיים. ראיתי את השומר מסתובב באזור, והמשכתי לקרוא בספר. אחרי סיבוב שני, השומר הגיע אליי: "תגיד, האופניים שקשורים שם לעמוד, הם שלך במקרה?" שיתפתי פעולה, ועניתי במהירות שלא, האופניים לא שלי. אפילו לא אמרתי שהאופניים שלי קשורים בחנייה עצמה. לא ניג'סתי לשומר בשאלה "למה אתה חושב שהאופנים שלי?" להיפך, שמחתי, שכבר אחרי שבוע אני נראה כרוכב אופניים בעיני המקומיים.

ההשמטה:

ישנו עוד סיפור על אופניים וביצה, אבל הוא באמת שייך לאגדות ולא להיסטוריה.