אז דמיינה לעצמכן שהוזמנתן
למסיבת פוטלוק, או לחלופין מסיבה בה כל אחד אמור להביא את האוכל למסיבה.
המארח, עצלן שכמותו, טרח לספק את המקום, את הזמן, ואולי את רשימת המוזמנים – לא תמיד.
אבל התעצל להכין את התקרובת. וכך, אתם צריכים להביא את האוכל. הדילמה ברורה, מה
להביא? אולם ישנה גם דילמת המשך, הידועה בכינוי החיבה, דילמת האסיר. כדי לעשות את
הפוסט הארוך קצר, אבהיר מה אני אביא, את הפילוזופיה מאחורי מה שאביא, ומדוע בעצם,
הפוטלוק הוא משל לחיים.
ובכן, אביא כמובן את מה שאני ארצה לאכול. ובכמות שתספיק לי לצאת שבע.
בעבר, כלל זה גרם לי להביא קולה ובייגלה, ליטר וחצי עד שניים מהמשקה, ושקית בייגלה
(מקלות, כמובן). כיום, הקולה עדיין תגיע כמשקה, אבל איתה יגיע פירה תפ"א
ואולי גם גלידה (או עוגיות). ככה זה, וישמן ישורון ויבעט.
ומה ביחס לדילמת האסיר? ובכן, אני תמיד מקווה שכולם ינהגו כמוני.
בכלל, זוהי התקווה הנכזבת שלי להתנהגות העולם. "ומה היה קורה אם כולם היו
חושבים כמוך?" נשאלתי לא אחת. התשובה שלי הייתה אחת: "העולם היה טוב
יותר!"
אתה לא רציני, את ודאי אומרת לעצמך, אם כולם יביאו בייגלה וקולה העולם
יהיה טוב יותר?
וכאן צריך להעיר הערה על יופיו של העולם החברתי, ובייחוד על יופי
הגיוון שבו. אתמול מילאתי סקר בו נשאלתי שאלות גזעניות למדי (האם תסכים לגור
בשכונה מגוונת/לא מגוונת). דמיינה לעצמכן
עולם שבו כולם אותו הדבר. לא, לא אמרתי כולם חושבים אותו הדבר, אלא כולם אותו
הדבר. נתרגם זאת למסיבת הפוטלוק. את הזוועה הזאת ודאי יצא לכם להכיר. דמיינו
לעצמכם שכולם אותו הדבר, נגיד אמריקאים בני 22 שאך גילו את נפלאות האלכוהול.
הפוטלוק ייראה ככמות אינסופית של שישיות בירה. שכן כולם יביאו שישיות בירה, ייתכן
ומסוגים שונים, (כיום כולם יביאו IPA או אולי PBR או משהו כזה). הזוועה,
וכמובן, שהמסיבה אולי תהיה מאוד שמחה, בשני סיבובי השתייה הראשונים, אולם תדרדר
משם ככל שהשתייה תיגמר. ואוכל לא יהיה. או זוועה דומה לזאת, נניח נשים אמריקאיות
מהמעמד הבינוני גבוה באיזור ליברלי ולבן מדי. אחרי סלט הטופו החמישי מישהו (אני)
ירצה להקיא. שכן, כל האנשים האלה, שהם כולם אותו דבר, יביאו את אותו הדבר לאותה
מסיבה, שבה הם צריכים להביא את האוכל. אז לא, איני מתכוון שכולם יביאו את מה שאני
אביא. לא, אני לא חי בעולם שבו כולם כמוני. תודה לאל. עולם שכזה היה נורא לחיות
בו. אחד כמוני בהחלט מספיק. ויהיו שיאמרו יותר מדי.
אבל בעולם מגוון, שבו כולם יחשבו כמוני, כלומר כולם יחשבו להביא את מה
שהם אוהבים בכמות מספקת להם עצמם למסיבת האוכל. אוה, עולם זה יהיה טוב. שכן האחת
שאוהבת טופו (למה לעזאזל מישהו ירצה לאכול נפט, עדיין איני יודע), תביא סלט טופו ואולי
גם סלט קינואה, או אפילו סלט חומוס, כדי שיהיה לה מספיק מה לאכול (אין כמו סופר
החלבון של החומוס!), השתיין יביא את הבירות שלו, ואולי אפילו ויסקי. אני אביא את
הפירה או הבייגלה או הקולה, כדי שמי שירצה לשתות לא יתחייב להשתכר. וכך כל אחד
ואחד מאיתנו יביא את טעמו הוא והעדפותיו היא, האוכל יהיה מגוון מספיק, לא נמות
משעמום, הרעלת אלכוהות או טופו (איני יודע מי מהם יותר גרוע).
וכך פתרנו את בעיית הגיוון. ומה עם הרעב העולמי, אתן ודאי שואלות? או,
אם כל אחד ידאג לאוכל שלו בכמות מספקת, אזי ודאי שיישאר עודף. שכן, אי אפשר להביא
בדיוק את הכמות המספקת. וכיוון שאיני רוצה לצאת רעב, אביא יותר בייגלה או פירה ממה
שאני יכול לאכול. שלא נדבר על גלידה, שתמיד מגיעה בקונטיינרים גדולים יותר ממה
שאדם אחד יכול לאכול (עוד לא הבאתי גלידה חצי אכולה למסיבה שכזאת). וכך כמות האוכל
תמיד תהיה גדולה יותר מהצורך של היחיד המביא אותה. ואם כולם היו כמונו, כולם היו
מביאים כמות גדולה יותר ממה שהם צריכים לצרוך, וכך היה עודף. אולי זהו עודף הערך
עליו דיבר מרקס (וכל אולי, מניח אולי לא). וכך, ישנו ערך עודף במסיבת פוטלוק בה כל
אחד מביא יותר מכמות האוכל המספיקה לעצמה (אבל לא בהרבה).
כן, הדאגה העצמית המלווה במגווון האנושי היא המתכון להתקדמות האנושית.
שכן, ההבנה שהמגוון מעשיר את הסביבה שלך ותורם טעמים נוספים לחיים מובילה לחיים
טובים יותר. והדאגה לעצמי לעולם אינה יכולה להיות רק לעצמי, וחייבת להיות טיפה
מעבר לעצמו, וכך יהיה לכולם מספיק.
כן, לו
רק החיים היו מסיבת פוטלוק בה כולם היו כמוני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
