חרונולוגיה חסרת חשיבות

קבצנות יש לה שם רע. אותם אנשים הנמצאים בצמתים וכל מה שידם משגת הוא לבקש כסף מזרים. בחודשים האחרונים הלכתי הרבה ברחובות שלהם. כבר כתבתי על זה. וחיי הקבצנים חיים קשים הם. ומדוע העבודה הם עושים צריכה להיחשב עבודה? הרי כל שהם עושים הוא לשבת בקרנות הרחוב ולבקש מעוברים ושבים קצת כסף, או עזרה. בקשת עזרה היא משהו שכל ילד לומד בגיל די צעיר, וודאי שמבוגר אמור להיגמל ממנה. אולם רובינו לא היינו מסוגלים לעבוד כקבצנים. ולא, לא רק מפאת היותינו עליונים עליהם. הרי אנחנו, עבודתינו היא כזאת שתמורת הכסף שאנחנו מקבלים אנחנו נותנים שירות או מוצר כלשהו. ולכן אנחנו טובים מהקבצנים שכל שהם רוצים הוא כסף. ולא נותנים שירות או עבודה כלשהי. נתעלם מהשאלה האם השירות שאנו נותנים, או המוצר שאנו מספקים שווה משהו או מועיל (התשובה, נניח אתם עובדים בחברות כמו בנק או טוויטר, היא לא). אבל נתעלם מהשאלה הזאת. ונעבור לצידה השני של המשוואה. האם באמת הקבצנים אינם נותנים כלום. ובכן, נמשיך להתעלם מהדבר המובן מאליו שהם נותנים לנו, אותה תחושת סיפוק וודאות שאנחנו לא הם, שאנחנו הטובים, והם, אם לא הרעים, אז לפחות העצלנים, הפחות מוצלחים. כן, אותה תחושת סיפוק ועליונות. אבל נתעלם ממנה. שכן, כמי שהלך ברחובות בהם עובדים אותם קבצנים, לא הרגשתי תחושת עליונות כלפיהם (אני מרגיש תחושת עליונות כלפי רוב העולם, אז הקבצנים לא זכו ליחס שונה, ומצד שני, בקלות יכולתי לדמיין עצמי דר רחוב שכזה, עם בחירה או שתיים פחות מוצלחות, או עם הורים לא נכונים).

לא, הקבצנים נתנו לי משהו אחר לגמרי. הקבצנים נתנו לי את תחושת ההרגל. שכן, אותו הקבצן נמצא באותה פינת הרחוב, וכך כל יום שעברתי שם הוא בירך אותנו בברכה. גם אותה הסבתא נמצאת מול בית המרקחת מדי יום, המשמרת שלה היא אחר הצהריים. בבוקר ישנם שניים או שלושה קבצנים שונים שחולקים את הפינה של הסבתא. הם מוצלחים פחות ממנה. דנתי כבר בשלטים, ובסיפורים של היעדר המזל שהקבצנים מספרים לנו, וכך הופכים את חיינו לסיפורים מוצלחים משלהם. אבל השיגרה, ההרגל, הידיעה שישנם אנשים שיהיו שם (בצורה מסודרת), זה מה שהקבצנים נתנו לי בשלושת החודשים שהתהלכתי בשיטחם בין 20 דקות לשעה וחצי ביום. כך, זכיתי לראות את העבודה אותה הם עושים. אותה עבודה שרובם, כמו רוב האנושות, יהיו גרועים בה, לבקש עזרה וכסף מאנשים אחרים. אולם, כמו בכל מקצוע, ישנם העובדים הטובים יותר, שהשקיעו בסיפור שלהם, במיומנות הקולית הדרושה למשוך את קהל התורמים, ומשקיעים את ההתמדה הנדרשת כמו בכל עבודה כדי להמשיך ולקבל סכומי כסף מדי יום ביומו, במשך מספר שעות קבוע, כך שיוכלו להמשיך בחיים. ואם זאת לא עבודה, איני יודע מהי עבודה.

אם לא די בכך, כתבתי שהלכתי ברחובות שלהם. וכך צריך להגיד. הרחובות שלהם. הם גם נותנים תחושה של סדר חברתי. שכן הקבצנים המקצועיים הם אנשים נורמטיביים. כמו שהם עובדים לפרנסתם, כך הם, כמו שאר המסתובבים ברחובות צריכים סדר וחוק. הם תורמים לכך. הימצאותם שם מפחיתה את הפעילות הפלילית, שכן זאת מזיקה לעסקים שלהם. נוכחות תמידית של משטרה ומעצרים תגרום למי שיש לו כסף לא להתהלך ברחובות שלהם, וכך מקור לחמם ייגדע. ייתר על כן, המקצועניים בהם, דוגמת הסבתא, יודעים שהם צריכים להיראות נקי, לא מסוממים ודאי שלא חולים. כן, הם מכירים את הסדר החברתי ואוכפים אותו. השלט שיקבל כסף, כמו גם אנשים ודיונים וכמעט קהילה סביבו, הוא אותו שלט של הסבתא או של אותו אדם, שאולי הוא קבצן, אולי לא, יותר סביר שכן משלא, שעומד עם השלט שאומר שהגאולה מגיעה בקרוב אם רק תאמין (בישו, אבל זה כבר הפרט השולי), שבירך אותנו כל בוקר בכך שאלוהים יגן עלינו. כן, הקבצנים המקצועיים הם אמצעי אכיפה מצוין של סדר חברתי ונורמות חברתיות.

פוסט זה נכתב הרבה לפני שנושא הפליטים באירופה היה נושא חם, או בחדשות בכלל, וחיכה בטיוטה, בגלל חיי היומיום של הכותב. אולי אכתוב על הגירה בהזדמנות אחרת.