חרונולוגיה חסרת חשיבות

אחרי חמש שנים, הרבה דברים השתנו. אבל ישנם גם דברים שנשארו אותו הדבר.

ב: "שירות הלקוחות מדרדר כאן בארץ"

פ: "הייתה לך ציפיה שהוא ישתפר?"

ב: "לא, ודאי שלא, האם הייתה השתמעות מדבריי כאילו הוא אמור להשתפר?"

פ: "אני לא בטוח. מה שכן, יש דברים אחרים שמשתפרים?"

ב: "לא, לא ממש."

פ: "אם כך, מדוע היית צריכה לציין ששירות הלקוחות מדרדר? הרי אם הכל מדרדר, אין סיבה ששירות הלקוחות יהיה שונה משאר הדברים."

ב: "כן, יש צדק בדבריך."

אז חמש שנים חלפו מאז המוח הבורח ברח לאמריקה, מאז עזב, והמונולוגים, לא נחזור עליהם (ראנה פוסט קודם). הם רק החריפו עם השנים. ישראל הפכה לקורצת פחות, מושכת פחות, נסבלת פחות, עם השנים האלה. חמש שנים זה לא הרבה זמן. חמש שנים זה מספיק זמן. המגמות בישראל אינן משתנות, וודאי לא לטובה.

האקדמיה הישראלית ממשיכה להציב בפני חבריה קריטריונים בלתי אפשריים שהולכים ומחריפים. הפוליטיקה הישראלית הולכת ימינה יותר ויותר, ודעת הקהל אף הולכת ימינה מהממשלה. איכות החיים יורדת, בביקור הנוכחי נדהמתי לגלות כמה בתי קפה ומסעדות נסגרו באזור הכרמל. מקורותיי טוענים שכן, לאנשים אין ממש כסף לצאת, ולכן מקומות נסגרים. אולי.

אולי משהו מהסיבוב הקודם היה נכון. הוצע אז למוח הבורח להישאר בגלותו, כדי לשפר עמדות לקראת חזרה ארצה. דא עקא, שאכן שיפור שכזה קרה, והמוח הבורח אולי היה יכול לקבל מישרה בארץ, אבל כיום, כשמצבו כה איתן בחו"ל, מדוע שיוותר על ציפור אחת ביד תמורת חזרה לג'ונג'ל הישראלי, שבו אולי יש ציפור, אבל כמו שהסביר בזמנו שמיר ושות החתימות הן תמיד על הקרח?

חמש שנים חלפו, לא המון זמן, לא מעט זמן. חצי עשור, אם תרצינה (ולא, אין כאן עקיצה לאם תרצו), המגמה כאן לא מבטיחה טובות. אז כן, אם נצטט את המשוררת ח. אלברשטיין, כרגע זה נראה לא טוב. רק שרגע, למדנו כילדים, הוא יחידת זמן בלתי מוגבלת.