חרונולוגיה חסרת חשיבות

כשקניתי נעליים חדשות החלטתי ללבוש אותן מייד. למה מייד? כי נעליי הישנות ישנות הן, ורציתי להשוויץ בנעליי החדשות, כמו גם ללכת איתן כברת דרך ארוכה, והן אמורות להיות נעלי הליכה משובחות.

בניגוד לנעליים החדשות, הגרביים היו ישנות קצת יותר. עם חור בעקב באחת מהן. הימנית, אם תתהו לדעת.

כשגרב ישנה פוגשת נעל חדשה, הזכרונות לא נעימים.

בצבא, בטירונות ביקשתי נעליים מידה אחת קטנה מדי. האמת, ביקשתי את המידה האזרחית שלי. הקוראות חדות העין והזיכרון זוכרות שמידה זו היא ארבעים (כיום ובעתיד בוודאי, אתקשה למצוא נעליים למידותיי שכן מייצרים אותן ממידה 41 ומעלה, לאנשים קטנים כמוני אין זכות לקנות נעליים כמו גם להתקיים), וזו המידה שביקשתי. אולם בצבא הכל פחות טוב (לקח לחיים) וגם נעל 40 היא קצת פחות מארבעים. אז היא שפשפה. היא שפשפה בעקב. אני, חייל אמיץ ועשוי ללא חת, מובן שהמשכתי לנעול אותה, במסעות ולא במסעות, בהרים ובגבעות, במסדרים ובתורנויות.