אומרים שבעלה של שריל סנדברג נפטר.
בתתילה היו שמועות על מעשה פסול. האמת, חיכו כמה ימים עד שהודיעו מה קרה. השמועות רצו. אמרו שרצחו אותו. לשונות רעות אפילו אמרו שהיא רצתה להיפטר ממנו. אחרי הכל היא אשת עסקים מצליחה, והוא איש עסקים קצת פחות מצליח. היו רמיזות על קינאה. על תחרות. לא שיחררו את סיבת המוות. כמה ימים טובים לא ידעו מדוע בעלה של שריל סנדברג נפטר.
אני מאשים את בעלה של שריל סנדברג בעלייה שלי במשקל.
לא שזאת אשמתו. כבר אמרה לי פעם מישהי שמכשיר ההליכה והריצה הוא הגיהנום בהתגלמותו, יותר נכון הרוע המושלם. כן, מישהי כבר אמרה לי את זה. אבל לי, קשה לי לעשות כושר שלא על מכשיר ההליכה. ריצה, הליכה, ריצה הליכה, על מכשיר ההליכה. בחדר הכושר, ואפילו בחדר הכושר הביתי, שם מחכה לי מכשיר הריצה, הליכה, ובו נהגתי ללכת, לרוץ, ולהתעלם מהאזהרה של אותה מישהי שאמרה לי שמכשיר ההליכה הוא הרוע המושלם, פרדוקס שכזה. ברחוב קשה לי לרוץ. שיראו אותי כולם. הולך, רץ. במקום סגור, פרטי, עם טלוויזיה מול העיניים, זה גם פחות משעמם. לרוץ, ללכת, על מכשיר ההליכה.
אבל, בסוף פירסמו את סיבת מותו של בעלה של שריל סנדברג. בעלה של שריל סנדברג היה באמצע ריצה על מכשיר ההליכה שלו, כשלפתע משהו קרה. הוא עף ממכשיר הריצה, נפל על עורפו, ושבר את מפרקתו. ומת.
ומאז איני יכול לעלות על מכשיר ההליכה שלי. כמו גם על המאזניים.