חרונולוגיה חסרת חשיבות

לאה גולדברג כבר כתבה על זה ואימללה מיליוני תלמידים לבגרויות (כיום היא כבר בטח לא חלק מתכניות הלימודים, שירים אלה מדכאים מדי וקשים). ניק קייב כתב גירסא קצת יותר עכשווית, אך פחות מוכרת וקצת יותר אכזרית. אלפרד שוטץ גם הוא כתב על זה, מזווית אקדמית קצת יותר. על חוסר האפשרות[1] לשובו של הבן הבייתה. אבל האקדמיה והכותבים המהוללים אינם יודעים דבר. חוץ מהמציאות, כמובן.

אבל הבן השב הבייתה מחפש מציאות. וכמאמר הפתגם לא בודקים סוס טרויאני בשיניו, גם לא בדקנו את השיניים. וכך יצא שקיבלתי מתנה שהחזירה אותי אחורה לתקופה אפלה, בה נסעתי באותו סוס טרויאני לפגישות נוראיות בצל טילים מרחפים, למפגשים שבית משפט, שהופצץ ולא נהרס, החליט על קיומם, עם איש חשוב כל כך שנעלם בגלל צוק העתים, וחזר והרס. וכיום שוב אני רוכב באותו הסוס.

והסוס לוקח אותי בנסיעה הראשונה שלי בו למקום קרוב למקום בו ביליתי שנתיים וחצי אומללות בחיי. לאחרונה קראתי מכתבי פרידה מהאנשים שליוו אותי באותה התקופה האפלה. הם ביקשו להישאר חבריי. אכן, רק פושע מועד יירצה לשמור על קשר עם מי שהיו איתו במקומות אפלים שכאלה. ולא שמרתי על קשר עם איש מהם. רק הזיכרון שהסוס הטרויאני לוקח אותי אל מקום קרוב למקום בו סבלתי שנתיים וחצי, ובו שבועיים לאחר אותם שנתיים וחצי, אותם מעין חברים התפלאו לראות אותי מחייך בו. כן, כך, שילוב פנטסטי של מתנה ונסיעה זרקו אותי למקומות הכי קשים בחיי בישראל. אכן מתנת חזרה.

ואני מהלך ברחובות ישראל. שעה ביום. לפחות. משתדל. להילחם באכילת הפיצוי הרגשי. להילחם בעודף הגלידה. ולחפש את היופי והחן שכולם מדברים עליהם כאן. אולי החום ממיס אותם. אולי החן והיופי נשארו בעיר הולדתי, ובכרך הגדול אי אפשר למצוא אותם כלל. שכן, אני הולך שעה ביום. לפחות. משתדל. ולא רואה חן. לא רואה יופי. רואה ילדים קטנים מדי ערים בשעות מאוחרות מדי. רואה המון אדם שובע במקומות המדיפים לאוכל שומני מדי. וזול ויקר בו זמנית. רואה אנשים כבויי עיניים מהלכים ברחובות והמחשבה שישנו מקום בו אנשים ממש מחייכים אחד לשני (כן, חיוך מאולץ, צבוע, מתחסד, מזויף) כשעינהם נפגשות יכול להיות קיים מתרחקת והולכת ממש כמו ההליכה שלי.

וכן, אני מבין שאותם כותבים מהוללים לא יכולים להיות טועים.

אכן, שובו של הבן האובד.

[1]  היתכנות בעיברית היפר-מודרנית.