חרונולוגיה חסרת חשיבות

בתור מדינה מאוד מלוכלכת, האובססיה הישראלית לסוגי זבל שונים מאוד משונה. זה לא תמיד היה ככה. 

אבל היום יש זבל ירוק. כלומר פח זבל ירוק. אני חושב שהוא למה שקראו פעם זבל. יש פח זבל כתום. לאריזות ופלסטיקים. ישנו פח זבל כחול. אני חושב שזה לניירות. ישנם גם כלובים לבקבוקים (אני לא בטוח מה הקשר בין פח הזבל הכתום לבין בקבוקים אלה). וכמובן ישנם בקבוקים למחזור בשלושים אגורות או בשקל וחצי לבקבוק (אני לא בטוח מה הקשר בינם לבין פח הזבל הכתום לבין הכלובים עליהם כתוב "כאן גרים בכיף משפחת בקבוקי ...).  אני גם חייב להודות שאני לא בטוח אם בקבוקי חלב שייכים לפח הכתום או לפח אחר, זה פלסטיק? וקרטון חלב זה נייר או פלסטיק? פח כתום או פח כחול? וקרטון ביצים? כחול, נכון? אגב, לבית שלי נעלם הפח הכתום, ואני לא ישן כבר שבועות ממתח מה קורה לזבל שאמור ללכת אליו. מה קרה לפח הכתום, ומה יקרה לדיירים בעקבות היעלמותו.

אבל זה לא רק הפחים, כמובן. כי צריך משאיות שיאספו את הפחים. וכך, מדי יום עוברת לה משאית זבל אחרת לאסוף את הפחים. ביום ה' זה יום הגזם. איני יודע איזה פח זה גזם. אולי אין פח לגזם וסתם שמים את הגזם בחוץ. אני חושב שהפח הכתום הוא ביום שלישי. אני לא בטוח. הפחים הירוקים (של הזבל הירוק) אני חושב פעמיים או שלוש בשבוע. וגם את הפח הכחול אני בטוח שמגיעה משאית ומרוקנת לפחות פעם אחת בשבוע. וכך, מדי יום עוברת פה משאית זבל. מובן שהרחובות בשכונה צרים. לכן, כשיש משאית זבל, אף אוטו לא יכול לעקוף אותה. והיא עוצרת ליד כל פח ופח, ליד כל בית ובית. ומדי יום משתרך לו תור ארוך של מכוניות אחרי משאית הזבל התורנית (כתומה, כחולה, ירוקה, גזם), ומתעצבן מזה ששוב ישנה משאית זבל. מובן שהן לא באות באותה השעה באופן קבוע, וכך אי אפשר לדעת מתי תתקל במשאית זבל שתעכב את דרכך לעבודה, או ממנה, או סתם לנסיעה סתמית. מה שאפשר לדעת שמדי יום תעבור כאן משאית זבל, תעכב את התנועה, ותעצבן את כולם. משאית הזבל גם תגיע בשעה 7 בבוקר בשביל להעיר את כולם. ולא ביום רגיל, אלא בערב חג, בו לא צריך לקום מוקדם. והרעש יהרוס לכולם את היום, וכך כל יום יהיו פקקים, ורעש, ובלאגן. רק כל היום הרעש והבלאגן והפקקים הם בצבע אחר.

אבל זה לא רק בלבול המוח והפקקים למכוניות והרעש שפינוי הזבל גורם. גם המדרכות מלאות בפחים. כל הזמן. כי אם כל יום מוציאים איזה פח למשאית, הרי הפח מחכה לפני המשאית, וגם אחריה. וחוץ מהפחים מהבתים ישנם גם פחים גדולים ציבוריים. וגם אלה מתחלקים לירוקים, כתומים, כחולים, וכלובי מתכת. והמדרכות? ממש כמו הכבישים, צרות. וכך, מנסה ללכת לו אדם ברחוב, וצריך להתחמק, כמו משחק פק מן, בין הפחים השונים. ולו רק היה זה אדם בודד. אבל בישראל, בורכשם, ישנם ילדים בשפע, בליענהרה, וילדים באים עם עגלות. ועגלות נושאות במדרכות צרות, מנסות להתחמק מהפחים הצבעוניים, שיוצרים סלאלום מרתק לעבור בתוכן (וגם מהאופניים החשמליים, אבל זה כבר סיפור אחר). אז הזבל הצבעוני הופך גם את המדרכות ללא עבירות. וגם את כבישים ללא עבירים. ובדה מרקר לפני כמה שבועות סיפרו שבמילא רוב הזבל הולך למטמנות, כי שיטת המיון לא באמת עובדת, כי תמיד יש אחד שמתבלבל וגורם לכך שכל הפח ייזרק לזבל הירוק במקום לפלסטיק למחזור או לנייר או לכדומה. 

נכון, אני שמרן, זקן, נרגן, וותיק שכדור הארץ מעניין אותו כמו פח כתום, בערך (נעלם לנו הפח הכתום, אני לא ישן בלילה מרוב דאגה מה קרה לו ומה יקרה לכולנו בעקבות היעלמותו). ודאי שארצות הברית לא דוגמא לסדר וניקיון סביבתי, בטח לא עם הנשיא הפסיכי שיש שם. אבל לשם השוואה. בארצות הברית אספו את הזבל פעם אחת בשבוע. אותה משאית אספה גם את הזבל וגם את המחזור. המחזור היה רק פח מחזור אחד (החברה הממחזרת היא זאת שממיינת). הכבישים טיפה יותר רחבים, המדרכות גם, ולמרות כל האובססיה לזבל צבעוני בישראל, גם יותר נקי ופחות מלוכלך שם. אולי אם יבלבלו פחות את המוח ביחס לזבל, יהיה כאן יותר נקי. אחרי הכל, למי יש כח זמן ועצבים לזבל הצבעוני כאן? חיים פשוטים הם חיים טובים, אמרו פעם, אז אם החיים בזבל, אפשר אולי שהזבל יהיה פשוט יותר?

עם הקוראות הסליחה.