חייבים להודות על האמת, הנסיעות האלה תמיד היו
קשות לי. איפשהו בסביבות השעה העשירית יש הרגשה של נו, מתי זה ייגמר כבר, והפעם
אינה שונה.
או שאולי היא כן שונה. הרי איני עוזב. תאריך
החזרה ידוע וקצר מהרגיל. עשרה ימים. בניגוד לחצי השנה הרגילה, הפעם הגולה הדוויה
תקבל אותי רק לעשרה ימים, ואז אחזור למולדת הגדולה. למולדת הגדולה.
והרי איני עוזב. שמא כבר עזבתי. מולדת אי אפשר
לעזוב. או אי אפשר למכור. או אי אפשר להחזיר. או משהו כזה. כן, מולדת. אולי נוותר
על מלים גדולות שכאלה, נטועות בשדה האידיאולוגי וננסה דברים קטנים יותר, אישיים
יותר, בית.
בית. באמריקאית זה נשמע מרשים יותר. הום. הום.
סויט. הום. בית. אין כמו בבית. כמה טוב שבאת הביתה. בית.
והרי איני עוזב. שמא כבר עזבתי. ואחזור רק עוד
עשרה ימים. אבל אולי הבית עזב אותי. אולי הוא מעולם לא היה הביתי שמצופה מבית
להיות. או שאולי לא רציתי כזה בית. בית שכזה. ישראל כבית היא רעיון מענין. זה
הרעיון. הרי היא אמורה להיות בית לעם היהודי. ואכן היהודים מרגישים בישראל בבית.
אולי. כנראה. ואיני מרגיש בישראל בבית.
התחושה קשה. והרי איני עוזב. עזבתי כבר. אבל
כשעזבתי עוד חשבתי שיש סיכוי שאחזור. והפעם ברור שהסיכוי נמוג. הבית כבר לא פה. יש
מסקנה עצובה, אבל לפני זה צריך להסביר.
תתגבר תתגבר כך אומר לי הקול, להיפגע וליפול כל
אחד יכול. רק לשלב ידיים, רק לעצום עיניים. ולישון שכן יש עוד משהו כמו 6 שעות
נוספות בדרכים. אבל צריך להסביר.
אמי מספרת לי סיפורים. על קשישים. שנפטרים. או
שאינם נפטרים, רק חולים, ומאושפזים, ואולי אפילו מבריאים. היי, יש סוף טוב לפעמים.
והמילה החוזרת בסיפורים אלה היא אותה הזעקה שנחרתה בי כשלמדתי את לב המאפליה של
קונרד. הו הזוועה, הזוועה. כן, זאת המילה החוזרת בסיפוריה של אימי על מערכת
הבריאות בישראל וכיצד היא מטפלת בקשישיה. אלה שבנו את המדינה, כן הדור המאוס ההוא.
שלא נדבר על כל אותם קשישים ששוברים ירך, מקבלים
ראש ירך חדש שקובע שימותו תוך שנתיים. מעין רצח רפואי שכזה. והרופאים יודעים
ונותנים את גזר הדין. הרי הקשישים ימותו בכל מקרה אז למה לא לקצר זאת עם שתל דפוק
שנהרס אחרי שנתיים ומוריד את הקשישים ביגון שאולה, בסבל תופת עקב אותו שתל דפוק.
אבל לא, זה בגלל הגיל. כן, אקרא לזה רצח רפואי. אבל זה לא באמת סיפורי הזוועה שאמא
שלי מספרת.
ואני יושב ושותק. ומה אענה? סיפורים מהצד השני
של המערכת? כן, מערכת תחילת החיים, הקרויה משום מה מערכת החינוך? אותה מערכת שאליה
שולחים ילדים בישראל כדי שיתמודדו, יסתגלו, ישרדו. לא מעבר לכך. מערכת החינוך
מייצרת את הישראלים שיגדלו, ומתאימה לחברה הישראלית. חברה בה אין יופי, אין שימחה,
אין אמפתיה, אין התייחסות לזולת. כי הישראלים עסוקים בלשרוד, להתמודד, להסתגל. לכל
החרא מסביבם, שנמצא למרות כל משאיות הזבל שכל הזמן עוברות מסביב. ולמרות אין ספור
השלטים שבתי יודעת לצטט כל פעם "יצאת עם לאקי, אל תשכח את הקקי". וכמובן
שהיא עסוקה בלהצביע על כל אותם מקומות בהם בעל הכלב שכח את הקקי. כי למה שיזכור.
אבל למחזר הוא אמור למחזר בשבעה צבעים שונים.
כן, איני יכול לספר לאמי שמערכת החינוך היא
זוועה גדולה כמעט כמו מערכת הבריאות לאותם הקשישים. אולי אפילו יותר. שהלכנו לראות
צהרון "פרטי". אחרי רבע שעה באותו המקום הרעש מחריש האוזניים במקום
שבפייסבוק שרו לו את ההלל גרם לנו לכאב ראש לשאר היום. כי כמות הילדים של שלושת
החדרים הקטנים הובילה לרעש מחריש אוזניים, שהילדים בו סובלים. בשקט. לא, ברעש. אבל
הם אינם אומרים דבר. גם כיוון שאין להם את אוצר המלים להגיד: "אמא, אבא,
הצהרון רועש מדי, אני צריך מקום שקט יותר שאוכל להירגע בו אחרי הגן, בלי שכל הרעש
יחזור מהקירות ובלי שהילדים האחרים, שגם הם צריכים הרבה יותר שקט והרבה יותר יחס
יפריעו לי." משום מה ילד בן 4 לא אומר משפטים כאלה. אז הילדים בסדר. הם לא
אומרים כלום! הם לא מתלוננים!
וההורים? לא רואים, ויותר מכך לא שומעים. כי
ישראל היא חברה חרשת. חברה שזיהום הרעש בה הוא בלתי נסבל, ולכן אנשים צועקים, ולא
שומעים, ולא מקשיבים. שכל הזמן יש בה רעש, ולכן כולם צריכים רעש רקע כל הזמן, כי
השקט יבהיר שמשהו לא בסדר. ואם מישהו לא צועק בצורה מדויקת מספיק, אז לא מבינים.
והילדים סתם צועקים. הם לא צועקים שהגן רע, שאין מספיק גננות, שהצהרון רועש מדי,
שהם רוצים לנוח, שהם רוצים שקט. הילדים סתם צועקים, ועצבניים. אבל זה כי ככה זה.
ילדים יהיו ילדים. אתם יודעים, והם יתמודדו. ויסתגלו. הם לא יצעקו שמשהו לא בסדר.
אבל משהו באמת לא בסדר. המשהו הזה הוא בעצם הכל.
כל המערכות בישראל הן כאלה שגורמות לישראלי להתמודד, להסתגל, לשרוד. מערכת החינוך
לא עוזרת לילדים לפרוח, להתפתח, ללמוד, לגדול. אלא רק לשרוד. כי אחרי השואה, זה כל
מה שאפשר לבקש. ומערכת התחבורה, טוב, גם בה כל הזמן שורדים, את הפקק, התאונה, חוסר
התוחלת וחוסר היכולת לתכנן ולשפר. אותו שר תחבורה כבר עשור, והזמן להגיע מנקודה א'
לב' רק התארך. אכן, הישגים משמעותיים. ומערכת הבריאות, קורסת. והכלכלה? פורחת, אלא
אם כן שמים לב שהישראלי צריך לעבוד הרבה יותר כדי להישאר באותו המקום. שהפרנסה היא
התירוץ של ההורים לא לדאוג לילדיהם, להפקירם למערכת חינוך שעסוקה בלפתח רעש, כי
ההורים נורא דואגים לילדים בכך שהם עושים עוד ילדים, שגם להם לא יהיה להם כוח וזמן
להתייחס כראוי. כי הם יצטרכו "לדאוג" להם, כלומר לעבוד ולא לראות אותם.
בטח לא לראות אותם כבני אדם. ומפצים על כל ההישרדות הזאת בקרתנות ראוותנית של
קניות. כי אם לשרוד, אז לשרוד בסטייל.
והרי אני לא עוזב. שמא כבר עזבתי. עזבתי. וישראל
לא תחזור להיות מה שכנראה לא הייתה מעולם. בית בשבילי. מקום נורמאלי. אבל פעם
ההורים כן היו קצת יותר בבית, ועבדו קצת פחות קשה, ובילו קצת יותר זמן עם הילדים,
ומערכת החינוך הייתה קצת יותר טובה, ומערכת הבריאות הייתה קצת יותר טובה. והיחס
בין כמות האנשים במערכות האלה לאוכלוסייה היה יותר טוב, היו יותר מורים על כל ילד,
יותר אחיות ורופאים על כל חולה, יותר שוטרים על כל אזרח, אבל היום יותר טוב.
תשאלו את הישראלי אם הוא מאושר. ודאי. אין מאושר
ממנו בעולם. אבל אני תוהה אם יהינו לשאול את שאלת ההמשך: וממערכת החינוך אתה
מאושר? וממערכת הבריאות? ומה עם מערכת התחבורה? ואולי מערכת אכיפת החוק? ומשוק
העבודה? ממה מאלה אתה מאושר? או אולי מרוצה? כן, הישראלים מרוצים
עד הגג. אבל הם מרוצים מעיקר כי אם היו עוצרים להסתכל, ובייחוד להקשיב, היו צריכים
לקפוץ.
כן, העולם אינו צועד בכיוון הנכון, אבל ישראל
היא בלב המאפליה. הזוועה זועקת מכל המערכות החברתיות. אף אחת מהן אינה מתפקדת
לטובת האזרח. והזוועה האמתית היא שרוב האזרחים מגיבים במעין "אז מה".
אבל זה הנסיעות שחוצות את האטלנטי שתמיד היו
קשות לי. בשעה ה-16 לנסיעה, כשיש עוד 7 לפני, ייתכן שהמרחק האווירי הוא הגורם
לדברים להיראות כל כך רע. והרי איני עוזב. הרי אחזור עוד עשרה ימים. והנסיעה חזור
לא תהיה קלה יותר. כי אם הבית קורס על יושביו, בלי שיושביו שמים לב לזה, אין לי
רצון להתיישב בבית שכזה, בייחוד שמעולם לא חוויתי במקום קורס זה, שכזה, בית. כנראה
שלא נועדתי לשרוד. או להתמודד. וקשיי הסתגלות היו לי מאז ומעולם.
כשהבוסית שלי שלחה אותי למקום עבודתי הנוכחי,
בגולה, לא אמרה דבר. כשנפגשנו שנה אחר כך וסיפרתי לה על חיי הגיבה: "ידעתי
שתפרח שם". כן, בגולה הדוויה בה אני נמצא ישנן מערכות המכוונות שאנשים יפרחו,
יגדלו, יתפתחו, אבל הגולה הדוויה שלי היא הלא נורמאלית. והקריסה הישראלית היא
הנורמאליות החדשה. עולם טוב יותר אנו משאירים אחרינו.
אז מה.
אז חלפה עוד שעה, ונשארו רק עוד שש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
