חרונולוגיה חסרת חשיבות

כמו גיבורי הנוכחי, גם אני כעת יושב אל השולחן. גם אני צריך לכתוב. כוס התה בקצה השולחן הדי קטן שלי. בחדר העבודה הלא יותר גדול שלי. הוא יותר גדול מהשולחן אבל הוא די קטן. בדיוק הגודל הנכון בשביל חדר עבודה. יש אפילו מספר מדפים מעל השולחן, בגובה מספיק גבוה כדי שיהיה מקום לצגי המחשב השונים. וכמובן לכוס התה. עם כי כל מבנה זה, של השולחן עם המגירות המלאות שבו, והמדפים שמעליו, נראה לי לא יציב במיוחד. רעידת אדמה אחת קטנה ואני חושש שהלך המחשב, כמו גם הצג החלופי, שלא נדבר על כוס התה. שלא תהיה על השולחן בזמן רעידת האדמה. גם כרגע כוס התה לא מובנת בתמונה הכללית. אבל כן בספציפית. של כאב ראש מתפתח, צינון שהחל שלשום בלי שום סיבה מוגדרת, גודש פנימי שלא מוצא מוצא למעט לניירות טואלט שהולכים וממלאים את שקית האשפה, שתרוקן לאחר שארגיש שכתבתי מספיק להיום כך שאני יכול ללכת לעשות עוד סיבוב אחד בשכונה כדי אולי להביא פילם לפיתוח, אולי בשביל לאכול, אולי בשביל לקנות משהו לאכול או משהו בשביל לבשל משהו לאכול. הידיעה הברורה שאחרי טיול קטן זה אחזור לחדר העבודה הקטן ואמשיך לעבוד. לא לכתוב הפעם. טוב, כן לכתוב, אבל דברים אחרים, משהו עוד יותר טכני ממה שאני כותב כרגע, לא כרגע, אלא כשאחזור לעבוד ולכתוב. טכניקה זה משהו מצוין. הוא לא מצריך מחשבה, כמו עיבוד מדבר אחד לדבר אחר, בלי לחשוב יותר מדי. העסיקה אותי לאחרונה השאלה: כשאני מקליד משהו מהכתוב, האם אני קורא אותו? אין לי תשובה על זה. האם זה לקרוא כמו קריאת ספר במיטה? שאלה טובה. אין לי תשובה. אין לי גם מטרה. מעבר להזדהות עם הגיבור הנוכחי שלי, שגם הוא מצא עצמו לעיתים קרובות מדי לצד שולחן כתיבה זה או אחר, עליו הוא היה חייב לכתוב, בין אם היה לו כוח ובין אם לאו. הוא שיתף את עצמו בחוויות הכתיבה, חוסר הכוח, השעמום, חוסר התוחלת, כמו שאני עושה עכשיו. רק שבניגוד אליי, הוא לא חשב לפרסם זאת. הוא ידע שאין בזה טעם. שזה לא יעורר הזדהות, או שמא אמר לעצמו שזה לא טוב מספיק. בטוח אמר לעצמו שזה לא טוב מספיק. אולם מי מאתנו יכול להגיד לעצמו שמה שהוא עושה טוב מספיק? השחצן ששחצנותו לרוב מבוססת על דבר אחד: מבושמותו העצמית. לרוב זו אינה מוצדקת. גיבורי הנוכחי, כפי שאני בודאי אעשה מתישהו, מת בסופו של דבר. תהילתו הגיעה רק לאחר מותו. הפך להיות אחד האייקונים הגדולים של המאה העשרים, למרות שלא מבחינה פיזית, אני מניח שמעטים מאיתנו יזהו תמונה שלו ברחוב. אבל הראיה שלו, התפיסה שלו את התקופה שבה הוא חי, היו המבשרים הגדולים ביותר של תקופתו – תקופתנו. אפילו את יומניו, כמו את כל שאר הדברים שכתב, פירסמו, בניגוד להוראתו המפורשת. הוא לא חשב שהוא מספיק טוב. לעיתים כשקוראים ביומנים אלה אפשר להבין מדוע. אבל עדיין ממשיכים לפרסם את היומנים האלה, כמו את שאר הדברים שכתב. גם אני אפרסם את מה שאכתוב. לא, לא כאן. את מה שאני כותב במסגרת העבודה. אולי יהא זה ספר, אולי יהא זה מאמר, אולי סדרת מאמרים, אולי סדרת ספרים, אבל לפרסום לא אזכה. בודאי לא כמו גיבורי, שחייו חסרי התוחלת מזכירים לי מאוד את אלה שלי.

-

נכתב ימים לפני וללא קשר לזה.