חרונולוגיה חסרת חשיבות

או אולי אל העצים והאבנים. שבוע שעבר הבאתי כאן שתי ידיעות חדשותיות על ילד בן שנה וחצי שנפל במדרגות ונפצע בינוני ועל ילדים שסבלו מקור כשהלכו לאיבוד. ילדה מקדמת תותים, והיום בטלוויזיה שלי דיון על ספרי ילדים.

פיטר פן הוא סקסיסטי מעירה המנחה בקרירות, האם באמת ספרים כאלה צריכים להנחות את ילדינו? ומשיבה לה נציגת האגודה לזכויות הילד: אנחנו לא בעד צנזורה חלילה וחס, והדבר האחרון שאנחנו רוצים לפגוע בו הוא חופש הדיבור. עם זאת אנו חושבים שביחס לספרי ילדים ראוי שתהיה וועדה של מחנכים והוצאות ספרים שתקבע איזה ספרים מתאימים לאיזה גיל, איזה כישורים הם מפתחים ודברים דומים.

אולי אתמול, אולי שלשום, אני כותב הכל לקובץ, אמרתי כאן שפולחן העצמי הוא הפולחן הגדול ביותר. טעיתי, יש פולחן אחד גדול ממנו שמתחבר אליו. פולחן הילד. מדוע הוא מתחבר? הילד הוא המימוש העצמי הגדול ביותר. הילד נתפס כיכולת הבודדת של האדם כיום ליצור משהו חדש. לכן ילדים הפכו לקדושים כל כך. השמירה עליהם הופכת לפסיכוזה. הכל מותר בשם הילדים (מי אמר 4 אימהות?)

אני יודע, זה עלול להיות לא פופולרי, אבל תפסיקו כבר לדבר בשם הילדים ולמען הילדים. יש גם מבוגרים, יש גם ערכים אחרים, תרבות למשל, חופש ביטוי, כי הוועדה הזאת תיקבע שספר שאכתוב מזיק לילד, אבל מי אמר שכתבתי את הספר לילדים? רוב ספרי הילדים נכתבו למבוגרים בכלל. ובכלל, מדוע וועדה לשלום הילד ולא וועדה לכלל.

מזמן כבר טענתי, כשניסיתי להדריך אנשים איך להתווכח להשתמש בטיעון הבא:

אם יריבך אומר ש"צריך להגביל שימוש בסמים בגלל שילדים ישתמשו בהם" לענות על כך:

"אם כך אתה מסכים שלמבוגרים מותר להשתמש בסמים!" ילדים אינם טיעון! לילדים יש הורים שצריכים לדאוג להם. לילדים יש מערכות חינוך שצריכות לדאוג להם. לא כל החברה וכל התרבות צריכה להתארגן כדי לדאוג לילדים. כשם שהמשפחה אינה מקודשת, גם הילדים אינם קדושים.

חישבו על כל אותם אנשים חשוכי ילדים. המיעוט המדוכא ביותר בחברה שלנו. חישבו על חייהם, אין יום שהם לא מקבלים תזכורת לכך שהם הם הכישלון החברתי הגדול ביותר. אפילו יותר  מנכים. אין להם ילדים, אין להם את הדבר שכולנו צריכים לשמור עליו, כולנו צריכים לגדל, כולנו צריכים לדאוג, כולנו צריכים לחרוד כשילד נופל במדרגות, כשילד הולך לאיבוד וקר לו במדבר, כשילד לוקח ספר שעלול, ירחם השם, להזיק לו. אז לא, לא כולנו צריכים לדאוג. אנשים בגילי אולי יימצאו בזה דברי כפירה, אבל לעזאזל, למי איכפת מילדים? להורים שלהם! יפה, לי לא. ולי יש זכות לא לשמוע על איך לדאוג לילדים. תכבדו את הזכות הזאת, או לפחות תזכרו מדי פעם שיש אנשים שאין להם ילדים, חלקם לא רוצים בהם, חלקם לא יכולים שיהיו להם ילדים, תזכרו את זכותם לא לקבל תזכורת אינסופית לכך שמבחינה חברתית הם נכים ולא מוכשרים. בעיקר בגלל שהם לא. ילדים הם לא סיבת הקיום היחידה בעולם. יש דרכים אחרות לתרום לאנושות מעבר לשמירה על הילדים. מזמן מזמן, כבר איזה שבועיים, לא השתמשתי באחד הסאונד בייטס היותר יפים מהסימפסונס שלועג לצורך הזה:

Will somebody please think of the children!

זועקת אשת הכומר בצביעות אינסופית, ואיתה זועקת החברה הישראלית כולה.

I am not a role modal. אמר פעם צ'רלס בארקלי והתכוון לומר, שהורים צריכים להיות מודלים לחיקוי ולא דמויות מדיה. ובכלל, שהורים צריכים לחנך את ילדיהם ולא התרבות כולה (שלא נדבר על הטלוויזיה שמזיקה לילדים! לסגור! לאבד! לנתץ את הטלוויזיה! היא מזיקה לילדים!!!) לו רק היו אנשים חושבים על דברים אחרים. אבל לא, צריך לדאוג לילדים. לחשוב על הילדים. כל הזמן, בכל נושא. פסיכוטיות לשמה.