חרונולוגיה חסרת חשיבות

" קר לי. כל הזמן קר לי. לאחרונה. עד לא מזמן תמיד היה לי חם. ידעתי לחמם את עצמי לטמפרטורה הנעימה לי. הייתי גאה בזה שאני כל כך מוצלח. אפילו בחום גופי אני שולט שיגיע לטמפרטורה הנכונה. אבל כבר לא. היום כל הזמן קר לי. כבר די הרבה זמן. חודש חודשיים.

הכותב הנבון יוסיף: מאז שהלכת. כן.

מאז שהלכת כל הזמן קר לי. אני לא מצליח להתחמם. האם היית את זו שהנעת את המטבוליזם שלי והביאה את חום גופי למידה הנכונה? כן, אז היה לי חם. עכשיו כל הזמן קר לי.

מקלחות ארוכות יכולות להיות הפתרון לזה.

גם הרבה מאוד שינה. מתחת לשמיכה העבה. שעד לא מזמן נהגה לחמם אותי יותר מדי, והיום אני לא מצליח להתנתק ממנה בבוקר. אפילו החתול (חתולה), היחידה שמחכה לי במיטה כל לילה, לא מצליחה לחמם אותי. לא בבוקר כשאני קם.

גם לחתול קר. גם היא ראתה חורפים יפים מאלה. חורפים שבהם היה חם. בניגוד אליי, לא היה לה חתול שיחמם אותה. תמיד היתה לבד. החלטה שלנו. גורל שלה. עכשיו היא מול התנור. התנור שלא מצליח לחמם אותי.

הכותב הנבון נוטה לשקר לעיתים קרובות (פעם הוא יסביר מדוע). שכן, החום היה שם לפנייך. את לא קשורה לחום.

הכותב הציני יגלה שאת לא היית קיימת.

הקוראת הנבונה תבין שהקור נובע מבדידות."

כן כן. כתבתי את הטקסט הזה. לפני שנה ומשהו כבר. מדהים. איך הזמן רץ. הרבה דברים השתנו מאז. למשל החתול, חתולה, כבר מתה. כן כן. על שמה הבלוג, למי שעוד לא יודע.

מה עוד?

לא יודע, הבדידות עדיין פה. אבל יותר מכל אני אוהב את הטקסט הפותח הזה של הבלוג שלי. היו בו הרבה דברים שאחר כך יהפכו להיות מרכזיים לי. היו בו כמה קולות. היה כותב חכם, והיה כותב ציני והם דיברו אחד עם השני. אחר כך חלק מהם יתפרק לבלוג משלו, זה הלא ציני ולא חכם. היה זרע של פורענות מפורקת. היתה פנייה נואשת אל הקהל. אין כמו למכור את עצמך. בזול. הם היו מלאות בחול.

מה עוד קרה בשנה האחרונה? לא הרבה. הזדקנתי בשנה. כולנו. רובכם לא הייתן פה. היו דברים שחזרו על עצמם בשנה האחרונה. כמו הבלוג הזה למשל.

אה כן, היו עוד כמה דברים. כן, למשל ההבטחה כבר בפוסט הראשון שהכותב יכול לשקר. משהו שהביוגרפית שלי אחר כך עשתה ממנו הון לא קטן. שורה קטנה ולא מזיקה.

היו גם כמה דמויות. אם היתה לי אקסית מיתולוגית היתה הדמות הראשית מאחורי הפוסט הזה. זה היה זמן קצר אחרי שהחלטתי שהיא אולי תהפוך להיות אקסית מיתולוגית. בערך חודש וחצי אחרי זה.

היו דמויות נוספות. נעלמו. כמו חלק ניכר מהמגיבות כאן: ניבה הראשונה שלעולם לא נשכח ושהובילה להולדת גלוריה, הר שעדיין נעה בין חיים בלוגספריים לאחרים, ועוד כל מיני שבין רובן לא הבחנתי. רובן נעלמו.

משה. ממש משה. מאשה.

משחקי מילים מטופשים, אני חושב גם הם היו בפוסט הראשון הזה.

שאני עדיין אוהב. הוא מטיח בי ראשוניות מעצבנת וגילוי לב נאה. כבר אחרי הרבה שנה.

רק בבלוג הזה נשמרו 433 קטעים עד כה. שזה יותר מממוצע של אחד ליום. ביום שישי אפרסם שוב כמה פוסטים פירסמתי. חודש חלש היה. כי כן, עברתי דירה בשנה הזאת. מה אתם יודעים. אז החתול שנהג לשבת על הצג עליו אני כותב כרגע כבר מתה. והצג הזה הוא כבר לא המחשב הראשי שלי, למרות שעדיין דרכו אני מתחבר לעולם ואליכן.

היו עוד דברים. אבל לא בא לי לנתח ניתוח עמוק את הפוסט הזה.

פשוט להנות ממנו לפעמים.