זה התחיל עם הציפורניים. זה תמיד מתחיל בקצוות. הוא הפסיק לגזור אותם. לנטול אותם אולי אומרים. בקיצור, הן גדלו פרא הציפורניים. אגב יש הרבה יותר משתיים. עשרים בערך, שגדלו אצלו פרא.
ומשם זה נמשך.
הזיפים היו האלמנט השני והברור. כן, הוא הפסיק גם להתגלח.
שיער ראשו ניתן לו לצמוח בחופשיות וגם המסרק הפך למבקר נדיר בידיו.
אחרי שכל אלה צימחו, גם למקלחת הוא הפסיק ללכת.
מים לא ניקו את גופו מזה זמן מה.
לאכול הוא גם החל לשכוח.
לא לשכוח כמו לא לעשות.
הוא לא ממש אכל. ביס כזה, אולי עוד כזה, אבל אוכל מזין, לגוף שנראה עתה מוזנח למדי, שלא נדבר על הנשמה בה מעולם לא האמין, אוכל כזה לא ממש נכנס אליו.
הגוף המוזנח השתלב עם הבגדים שכבר מזמן לא הוחלפו. וגם לפני שהוחלפו מפוארים הם לא היו. ג'ינס שהלכו והפכו מהוהים יותר ויותר, וגם שבבי לכלוך וזוהמה החלו להתקבץ עליהם כתמים כתמים, וחולצות שקימוטן הלך והחריף. כמו הקמטים שעל מצחו, וגם שקי השינה סביב עיניו. הוא מיעט גם בשינה.
וכך הלך ודעך, כשכל סימני גופו נוטים לגדול פרא, כל קשריו לתרבות מתמצים לקשרים בשיער. הדרדר, נסגר, הסתגר, לא נראה בציבור.
מדי פעם טלפון החריד את קריסתו לתוך עצמו. את הגופניות המצחינה שהשתלטה על מה שפעם היו חייו, ועתה היה דעיכה איטית והתכנסות אל עבר הכלום. הוא הצליח במספר המהומים לדחות את הצורך לראות אנשים מחוץ למשק ביתו. ולשם הוא דאג שאיש לא יגיע.
אולי ועד הבית, אחרי שבוע וקצת, תתלונן אצל בעל הבית שהריח העולה מהדירה לא נורמלי. זה יזמין משטרה שתגלה את הגופה. עם שיער ארוך, זקן מדובלל ומזוהם בשיירי מזון לא ברורים, בגדים מזוהמים ציפורניים שחודשים לא ניטלו וצחנת מוות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
