חרונולוגיה חסרת חשיבות

"רק עוד שאלה אחת, גבירתי" שאל הבלש את האישה ההמומה. "אולי את זוכרת איזה נעליים לבש בעלך היום?" "נעליים" התסכלה בו האישה כלא מאמינה, "נעליים?" שאלה שוב.

רק לפני רגע הודיעו לה שמצאו את גופת בעלה מוטלת ביער, הרוג, ועכשיו שואלים אותה שאלה בלתי אפשרית על נעליו. "כן גבירתי." ענה הבלש "איזה זוג נעליים הוא נעל?" תיקן את העברית שבפיו, שכן הוא שם לב שידעה עברית על בוריה. האישה הנהנה בחוסר אונים. הבלש הבין אותה. להפיל על מישהי תיק שבעלה נמצא מת ביער, ועוד רצח מוזר שכזה זה קשה, אפילו קשה מאוד. אבל אין אפשרות להגיד את זה בדרך עדינה. "גבירתי, אם אולי תוכלי לבדוק איזה זוג נעליים הוא נעל, זה יכול מאוד לעזור לנו."

הוא שיחזר את הגעתו למקום הרצח במוחו. כן, זה הפתיע גם אותו. הגופה היתה קרה, והיו עליה את כל המסמכים. לכן הם גם ידעו לאתר את אשתו של הנרצח. שיטת הרצח היתה מוזרה. הנרצח קודם כל הומם במוט או קרש על ראשו ועז שוסף גרונו. כל איבריו היו שלמים. בגדיו מוכתמים בדם שלו עצמו, די מובן. הוא שכב שם. אפילו הארנק היה עליו, עם הכסף והמסמכים. ורק דבר אחד היה חסר. הנעליים שנעל האיש. רק גרביים היו לרגליו, נעליו הוסרו וכנראה נלקחו. אבל קשה לי להאמין שזוהי סיבת הרצח.

והאישה "אבל למה זה יעזור לכם?" "ובכן גבירתי, המ, אין, אין לי דרך פשוטה להגיד את זה, אבל מצאנו את הגופה שלו ללא נעליים. ו א כרגע, כן, זה הרמז היחיד שאולי יכול לכוון אותנו לכיוון הרצח." היא התיישבה ובהתה בי מספר שניות. ראיתי בעיניה שעשתונותיה חוזרים "אז מה אתה רוצה להגיד לי? שמישהו רצח את בעלי בגלל זוג הנעליים שלו?" "כרגע, כן גבירתי. זה הדבר המרכזי שבו אנחנו מתמקדים. כיון שרק הנעלים שלו היו חסרות. הכסף והארנק נמצאו על הגופה." כשאמרתי את המילה גופה הבנתי שעשיתי טעות. האישה פרצה בבכי. אולי עכשיו נקלטה הזוועה במוחה סופית. גופת בעלה ביער ללא נעליים ועם סיבה מדהימה עד מופרכת להירצחו.

אבל הנעליים היו הכיוון היחיד שהיה לנו לחקירה.

אני מסוגל לדמיין את המפגש הזה. עכשיו כשאני יושב בחדר החקירות. הבלש חוקר אותי כל הזמן. שואל אותי שאלות מטופשות. כן, אני מסוגל לראות את פני האישה. את הטעות של הבלש כשדיבר על גופת בעלה, על הנעליים החסרות. ועל הנעליים האלה הוא שואל אותי שוב ושוב. בגלל נעליים. בגלל נעליים. הוא לא מבין איך בגלל נעליים. חייכתי אליו בעצב. איך הוא יכול להבין אותי. ממתי אנשים כמוהו מסוגלים להבין אנשים כמוני. רק בגלל נעליים. המלה "רק" שהוא כל הזמן הוסיף. המלה "רק". אבל זה לא היו סתם נעליים. אלו היו הנעליים.

נעליים כמו שהיו לי. קניתי את זוג הנעליים שלי משהו כמו שלוש שנים לפני כן. נעליים מצויינות שכמעט אין למצוא כמוהן. נעליים עם סוליה של נעלי התעמלות כלומר סוליית גומי מאוד נוחה, גמישה, שמעודדת אותך ללכת, ולעומת זאת חלק עליון מזמש שחור מבריק שנותן תחושה של נעל סולידית ואפילו נעל אלגנטית. כך יכולתי להסתובב עם נעלי הליכה סופר נוחות גם באירועים החשובים שדרשו נעליים אלגנטיות. אז זה פלא שנעלי פלא אלה שלי נשחקו בקצב די מהיר. ועכשיו שנתיים לאחר מכן, לאחר שקניתי אותן, הזמש השחור כבר לא הבהיק כל כך, סוליית הגומי נשחקה במקומות רבים, שלא נדבר על פנים הנעל שברור שהיה שחוק לגמרי.

ברור שהתחלתי לחפש לקנות נעליים כאלה. אבל לא מצאתי. אין בנמצא. נכון אמנם שקניתים בארצות הברית, אבל לא יכול להיות שלא יהיו נעליים דומות גם בארץ. אבל לא מצאתי, בכל חנויות הנעליים, מגלי סופרסטור, ומגה, וגם אצל לוי בהדר הלכתי ובדקתי. נעליים כמו שלי, עם זמש למעלה, מבהיק וחדש, וסוליית גומי של נעל התעמלות לא היתה בנמצא.

ואז נפגשתי איתו. עמית לעבודה. הוא היה מאוד לבבי ואכן התחברנו בקלות זה לזה. היתה לנו שפה משותפת עד שיום אחד ראיתי אותם. זוג נעלי זמש שחורות מבהיקות עם סוליית גומי כמו נעל התעמלות. מובן ששאלתי אותו, רגע, גם לי יש כאלה, אבל אני לא מוצא כמותן. איפה קנית אותן. בארצות הברית, אבל גם זה היה במזל. ממש זוג אחרון, גם שם כבר לא מייצרים את הסוג הזה יותר. כן, הוא יודע, נעליים מדהימות. מדהימות. וככל שהוא הדגיש את המלה מדהימות עלה לי לחץ הדם. והרי זה סוג הנעליים שאני מבקש. רוצה. דורש. והוא הולך להם בחופשיות כאילו היה היחיד בעולם. מדי פעם זממתי עליהן. הן החלו להופיע לי גם בחלומות בלילה. קוראות לי לבוא לקחתן. מדי פעם הייתי נועץ בהם מבטים חמדניים.

בפעם אחרת לא יודע איך הגענו לדבר על זה, הודיתי בפניו שמידת נעלי קטנה מאוד. 40. זה מאוד קטן, בייחוד לאיש חסון שכמוני. הוא לא היה חסון כמוני, נמוך ממני בכ15 סנטימטרים, הוא התפלא על מידת נעלי, ואמר שזה עוד משהו שאנחנו שותפים בו. שנינו לובשים מידת נעל 40. אז אפילו המידה מתאימה.

והנעליים שלי? החלטתי לעשות מעשה. בכל זאת, אם אפשר אז למה לא. הבאתי אותן לסנדלר. שייתקן את הקרעים מבפנים, את הסוליה, יבריק קצת את הזמש, אולי אקבל נעליים כמו חדשות. אבל כשהן חזרו הן לא היו כתמול שלשום. הנוחיות נעלמה מהן כלא היתה. משהו בהן מת. מתו לי הנעליים היקרות שלי. ובאותו יום פגשתי בו שוב. בעבודה. והוא שוב נעל את הנעליים האלה. עמדנו כמה עשרות מטרים זה מזה כשהוא התקרב אליי, וכשהוא צעד אליי מעדנות יכולתי לחוש את נוחיות ההליכה בתוך הנעליים שלו. הרגשתי איך הוא מתרומם עם כל צעד, כמו מרחף בגלל נוחות הנעל שלו. שאני כל כך רציתי.

הפגישה בינינו היתה ידידותית כתמיד. כבר מספר שבועות שהוא שאל אולי אוכל להראות לו קצת את העיר. הרי הוא לא מקומי, הוא זר בעיר, מגיע פעם בשבוע, לעבודה ונוסע חזרה לאשתו. ואני, מקומי, מכיר, יודע, חי את העיר הזאת. חשבתי על זה ואמרתי לו שבשימחה בהזדמנות זו או אחרת. והיום חשבתי, למה לא. אולי היום. הצעתי לו. והוא נענה בשימחה. חשבתי אולי לשלב שתי ציפורים במכה. מה דעתך שנתחיל קצת עם חיק הטבע? הוא נענה בשימחה. הוא אהב טבע, הירוק של העיר שלי עשה לו את זה. אז אולי ניפגש מאוחר יותר ונטייל קצת ביער, אמרתי לו. בשימחה.

איך שנפרדנו יצאתי ליער והכנתי הכל. הכנתי שם את קרש העץ שיהיה במרחק מה, גם סכין חדה טרחתי לדאוג שתהיה לי בתיק. אני כבר מנוסה בהנפת כלים חדים. הרי גם בעיפרון השתמשתי כמו בסכין, הנפה נקייה, חדירה רכה, ומוות מהיר. אז עם סכין זה יהיה עוד הרבה יותר נוח, אבל את הקרש הכנתי כדי להמום אותו, כדי שלא ייתנגד. הכנתי לי גם בגדים להחלפה, ללבוש מעל לבגדים במקרה שיותזו עליי שבבי דם. הדם שלו.

וכשהגענו ליער הכל פעל כמו שעון. ישבנו קצת וקשקשנו. אמרתי לו שאני צריך לשירותים. קמתי התרחקתי כמה מטרים וחזרתי עם הקרש. המכה לראשו אכן הממה אותו. מעט דם השפריץ על חולצתי כשנעצתי בו את הסכין.

לבשתי חולצה מעל לחולצה המלוכלכת בדם הורדתי ממנו את נעליו וניסיתי אותן. הרגשת גן עדן. גן עדן. איזה נוחות, איזה ברק, הזמש הבהיק בעיניי. את הנעלים שלי, נעלי התעמלות רגילות הכנסתי במהירות לתיק. עזבתי את המקום בלי שאיש ייראה אותי.

כשהגעתי הביתה גזרתי את החולצה המוכתמת בדם. גם את נעליי הישנות, הזמש השחורות שכבר ברקו עומעם, אלה שנהרגו בידי הסנדלר, גם אותן גזרתי לחתיכות קטנות. אחרי המקלחת לבשתי את נעלי הזמש השחורות החדשות שלי, עם סוליית הגומי הנוחה, ונסעתי להעיף את השקית עם העדויות. הסכין נוקתה, הקרש נשרף, החולצה נגזרה יחד עם הנעליים בפח אשפה.

את הגופה מצאו רק לאחר כמה ימים. עדיין במצב טוב. האישה הודיעה שהוא נעדר עוד באותו יום. העיתונות דיווחה על חשש לחייו של גבר בשנות ה40 לחייו שנעלם. גם אליי הגיעו. אמרתי שלאחרונה ראיתי אותו אתמול. שהוא נראה כתמול שלשום ואין לי שום מידע מה קרה לו אחרי שנפרדנו בעבודה. נעלתי את נעליו כששאלו אותי שאלות אלה. בלש כלשהו שחקר את המקרה. טוב, השיטה ברורה, תמיד בודקים את האנשים איתם עבד. כשמצאו את הגופה החקירה עברה שלב.

עדיין, לשבת מול הבלש ולהתסכל על עיניו הבוהות, מחוסרות המושג, "אבל בגלל נעליים?" ואיך הוא יבין שלא סתם נעליים היו אלה. לדמיין את הדיאלוג שלו עם אשת הנרצח "גבירתי, אולי את זוכרת איזה זוג נעליים הוא לבש?" לשמוע מהבלש שהיא הצליחה לזכור איזה זוג נעליים, סתמיות כאלה, של 15 דולר שקנינו באמריקה פעם אחרונה שנסענו לשם. לא משהו מיוחד. לא משהו שמישהו ירצה לרצוח עבורן. "בגלל נעליים?" הוא שאל אותי שוב. חייכתי מולי ועניתי "גם לעדליון לא היה שום ערך בעיניי, אז מה?"