חרונולוגיה חסרת חשיבות

בחדר החקירות חשבתי על כל סדרות המשטרה שראיתי. לא שהושפעתי ממי מהן. מה פתאום. אולי מאחת או שתיים (המפצח ורצח מאדום לשחור). אבל לא כאלה שהחוקר שלי שמע עליהן. תמיד כשהיה להם עסק עם רוצח סדרתי הם פנו לקוונטיקו שיכינו להם פרופיל. תמיד הפרופיל היה אותו פרופיל. המצחיק שגם אני מתאים לפרופיל. אבל אפשר לקרוא לי רוצח סידרתי? נכון, בן 25-40, לבן, מעמד בינוני עם השכלה מסוימת, לא יוצא דופן מכל בחינה אחרת שהיא, אבל השאלה אם אפשר לקרוא לי רוצח סידרתי. רצחתי רק שלוש פעמים, זה נחשב סידרתי?

כשהבלש חזר שאלתי אותו את השאלה הזאת. הוא התעצבן. צעק עליי איזה משהו, שזה לא מצחיק. בחורה נרצחה "סתם" ואני מבלבל לו את המוח.  ניסיתי להרגיע אותו. אמרתי לו גם שיש עוד משהו שמציק לי לאחרונה. הערבוב בין רוצח סידרתי לרוצח המונים. מישהי שאלה אותי עם אני לא רוצח סידרתי בטעות, אם אני לא אקח עוזי. אבל אוף! רוצח סידרתי זה כזה שהורג לאורך זמן הרבה אנשים שונים. פועל בשיטתיות, לאט, בהתמדה, עד שתופסים אותו. רוצח המוני זה כזה אחד שלקוח עוזי והורג איזה עשרים איש בבית ספר או משהו כזה. הבלש ראה שאני מתעצבן כשאני מסביר את זה. אבל זה באמת מרגיז. גם הפרופילים שונים. הם תמיד בני נוער מטופשים ועצבניים אנחנו לעומת זאת בני 25-40 וכל שאר הדברים שהפרופיל של קוונטיקו תמיד אומר.

בטלוויזיה תמיד אומרים גם שהרוצח הסידרתי בסופו של דבר רוצה להיתפס. יכול להיות שזה נכון. כי ידעתי ברגע שראיתי את העדליון שזה יוביל לתפיסתי. על העיפרון, הפנטזיה של העיפרון, שנים פינטזתי. על הנעליים של העמית שלי חודשים של פינטוז וביצוע נקי. וככה סתם פתאום עדליון שצץ משום מקום. ועוד הצריך פעולה מיידית.

היא הלכה לעומתי במסדרון. בכלל לא ראיתי אותה. ראיתי רק את העדליון שלבשה. לובשים עדליון? הרכיבה? לא יודע, ראיתי רק את העדליון. רק את העדליון. כל כך בולט. והוא גם נמצא במקום כזה שבדיוק אבל בדיוק שם צריך לחדור לגוף האשה כדי למוטט אותה. זה השילוב של העדליון והמקום בו הוא נמצא. עדליון שמסמן את נקודת התורפה. את נקודת החולשה. את המקום המדויק להריגה. לדקירה קצרה, מהירה נקיה. על כל זה העדליון הזה, שהפך להיות מרכז קיומי, הצביע. היא והעדליון המשיכו לנוע לעברי, ואני עכשיו כמו מהופנט. מאום אין בחיי מלבד העדליון הזה. חיכיתי. היא חלפה על פניי. היא והעדליון. ואני הסתובבתי והתחלתי לעקוב אחריה. בלי לחשוב בכלל. רק עם נקודה אחת. משום מה העדליון עדיין היה מול עיניי. אפילו שלא יכולתי לראות אותו כבר, שכן הגב שלה מופנה כלפיי. העדליון עדיין בעיניי, במוחי. ואני באינסטינקט בלי לחשוב ממשיך ללכת אחריה. היא יצאה מהמיסדרון ואני אחריה. יצאה מהבניין ואני אחריה. מתישהו זה היה חייב לקרות. וזה קרה. לא יכולתי לשלוט בזה.

הסכין כבר אצלי בתיק מאז ומתמיד. יותר נכון מאז שהשגתי בעזרתו את הנעליים שלי. הנוחות מאוד, עם סוליית הגומי והזמש המבריק מעל. המשכתי לעקוב אחריה, והוצאתי את הסכין מהתיק.

אחרי עוד מאה מטר היא פנתה ימינה, פניתי ימינה בעקבותיה ושם היא חיכתה לי. "מה, אתה עוקב אחריי?" לא יכולתי להוציא מלה מהפה. רק בהיתי בעדליון. תלשתי אותו בהינף יד שמאל, היד החלשה שלי. וביד ימין, הכה מיומנת, לאותה נקודה בה עשירית שנייה קודם לכן היה העדליון. לא טעיתי. החדירה של הסכין לנקודה בה היה העדליון אכן הביאה לקריסתה המהירה של הבחורה. העדליון בידי, והסכין בידי השנייה נמלטתי משם.

אבל לא היה לי סיכוי. הנקודה אמנם הייתה נקודת תורפה, אבל הדם התפרץ לכל עבר גם עם כניסת הסכין וגם עם יציאתו. כל בגדיי היו מכוסים בדם. ללא בגדים להחלפה, ברחוב הומה אדם ידעתי שזה רק עניין של שניות. זה היה רק עניין של שניות. הריצה לא הועילה לי כלל.

השוטרים שהוזעקו למקום תפסו אותי. נפטרתי מהסכין ונפטרתי גם מהעדליון. לא היה לי צורך בהם. האובססיה נגמרה בשנייה בה סכיני פגע בנקודת התורפה של אותה בחורה מסכנה. האובססיות שלי נגמרות מהר. אלא אם כן הן שימושיות. ובעדליון לא היה לי כל צורך. לא הייתי צריך אותו. אין לי למי לתת את העדליון.

ניסיתי להסביר את זה לבלש בחדר החקירות. הרי אני מתאים לפרופיל: איש בודד בן 25 ל40. בודד, כך שאין לי למי לתת את העדליון. הסברתי לו את עניין האובססיביות. הוא התחיל לחבר את החוטים אחרי שהוא היה אצלי בדירה.

הוא ראה שם את אוסף העפרונות שלי והחל לדבר איתי על עפרונות. כך יצאה גם אובססיה אחרת שלי אל האור. כן, העיפרון.

הוא הביא לי אחד לחדר החקירה. התחלתי מייד לשחק איתו פוקר מלחים. הבלש היה המום. מדי פעם פגעתי בעצמי והתחלתי לדמם ולחייך. התדהמה שלו נמשכה. מובן שלא רציתי עורך דין. בשביל מה. הייתי שקוע בעיפרון. התחלתי לדבר על סוגי עפרונות שונים. על כך שחלקם עבים יותר וחלקם דקים יותר, חלק צבעוניים אבל אלה חלשים מכדי לחדור לגופו של אדם. שהכי טוב זה עיפרון H2 כמו ההוא שהשתמשתי על אותה בחורה מסכנה.

"איזה בחורה מסכנה?"

הבלש פלט מייד. זאת שהרגתי. אין לי מושג איך קוראים לה. זה היה צירוף מקרים מדהים. מימשתי את הפנטזיה שלי עם העיפרון עליה. הבלש יצא בסערה מן החדר.

הוא חזר כעבור עשרים דקות עם בלש אחר. הבלש האחר החל לחקור אותי. כנראה הוא היה האחראי על התיק ההוא. הבלש הראשון, זה של העדליון, רק עכשיו כנראה התחיל להבין את הדיבורים שלי על רוצח סידרתי ועל רוצח המוני, שכן לפתע הוא שאל: "רגע, אמרת שלוש רציחות, מה השלישית?" אמרתי לו שאם יסיר את אזיקיי וייתן לי להתרווח קצת יותר אדבר איתו. הוא נענה להצעתי.

לאחר שחרור האזיקים שמתי את נעליי בנונשלנטיות על השולחן. "מה אתה עושה?" הבלש שאל. "מראה לך את סיבת הרצח השני." הנעליים.

החמצן נעלם מפרצופו וגם הדם כבר לא זרם לשם. לבן כסיד הוא התיישב מולי. הבלש השני הלך להביא לו כוס מים ושאל אותו אם הוא בסדר. הוא מילמל משהו. "בגלל נעליים?" הוא שאל אותי. וחזר ושאל "בגלל נעליים?" "גם לעדליון לא היה שום חשיבות בעיניי." עניתי לו. וגם הבחורה המסכנה שנרצחה בגלל העיפרון שהזדמן לדרכי. אפילו סיבה לא היתה לי לרצוח אותה. ניסיתי להרגיע אותו. ככה זה לפעמים. ניסיתי להסביר לו. והוא בשלו "בגלל נעליים?" ניסיתי שוב "ועדליון זה יותר טוב?" הוא נאטם. לא שמע. "מה אני אגיד לאשת הנרצח? בגלל נעליים?!" הוא המשיך כמו תקליט שבור. כמו תקליט שבור. "אבל את הבחורה שרצחתי עם העיפרון, לא היה לי שום מניע לרצוח!" ניסיתי למחות. להכניס קצת היגיון למוחו. "אין מניע! אין מניע! ונעליים! נעליים של 10 דולר, ועדליון חסר חשיבות!" הוא המשיך למלמל. קצת ריחמתי עליו. ראיתי שהוא לא יוכל להמשיך להיות בלש. אני חושב שהוא קצת איבד את זה. קצת איבד את זה. איבד את היכולת להבין את ההיגיון שבעולם. הרי הרציחות שלי היו מאוד הגיוניות. לכל אחת מהן היתה סיבה. הפנטזיה עם העיפרון שהופיע לפני וביקש ממני לרצוח, הנעליים שעולמי התרכז סביבן, העדליון שקרא לי אליו, שסימן לי לדקור במקום בו הוא נמצא. הגיוני מאוד. הבלש המשיך למלמל "נעליים" "נעליים" "עדליון חסר חשיבות".

כך גם העדתי בבית המשפט, נאשמתי בשלוש רציחות. סוף סוף למדתי גם את השמות של שתי הבחורות המסכנות שרצחתי. סימון ביבר ולאה רחמיאלי. את הגבר שרצחתי הרי היכרתי מנשה נופת. העדתי על ההיגיון בכל הרציחות שלי. משום מה, הרכב השופטים לא השתכנעו בהיגיון הזה. גם הפסיכיאטר המחוזי אליו נשלחתי להסתכלות. בסופו של דבר כולם הסכימו שאין היגיון ושאני אדם חסר היגיון כמו גם חסר יכולת להבחין בעולם הקיים סביבי באופן נורמלי. כן, בית המשפט שלח אותי לבית חולים לחולי נפש. הפרעת אישיות גבולית הם קראו לזה. גם כאן יש לי את הסדר שלי, את ההיגיון שלי, ואין סביבי עפרונות, נעליים, או דברים דומים. יש מזרקים שנתקעים בי. ורוב הזמן גורמים לי לשכוח את הנעליים, את העיפרון, את העדליון עליהם אני כותב כדי לא לשכוח.