חרונולוגיה חסרת חשיבות

כשחיכיתי שייקחו אותי לים הבנתי שזה בלתי אפשרי.

איך אפשר בכלל. אז או קיי, נניח שאסגור את הבלוג הזה, אבל מה עם כל שאר הבלוגים, מה יהא עליהם?

זאת אומרת, הכרונולוג הוא הרי נמצא בשיח פריחתו, עוד מעט הוא חוגג שנה, ככה לסגור אותו? כשהוא בדיוק מוכיח יום אחרי יום את טענתי? איש כאן לא מתעניין בחייו של האחר, רק בסיפורים של האחר. איש לא קורא את החיים שלי שם, זה משעמם מדי, נטול חיים. אנחנו כאן בשביל לקרוא את הסיפורים של האחרים, כי דרכם אנחנו חיים בעצמנו. אז אי אפשר לסגור אותו.

וגלוריה המסכנה? נכון שאיש כבר לא מגיב למשברים הרגשיים שהיא עוברת. אבל גלוריה חזקה מכולנו. גלוריה חזקה מכולנו. וכך היא מצאה דרך חדשה להתפתח. כן, היא פתחה בלוג חדש, שהיה הצלחה מדהימה בימיו הראשונים. הצלחה מסחררת. תוך כמה ימים וכבר היא צועדת באון ל200 כניסות. והיא בתחרות עם הכרונולוג למי יהיו יותר כניסות כשהוא יחגוג בין מאה.

ומה עם הבלוג של התמונות? טוב, הוא יכול היה למות עם פינחסה, כאן דווקא לא היתה בעיה.

ומה עם שאר הבלוגים? מה איתם? איך אפשר להרוג ככה באחת תעשייה משגשגת? לא חבל? והמובטלים? והמובטלות? והחצי בן אדם שקוראים אותי מדי יום, הרי אין תחליף לשלוש השניות של הסיפוק העילאי שאני מספק להן. שלוש שניות של סיפוק עילאי. שניות של סיפוק עילאי. בסוף כשחוזרים על משהו מספיק הוא מצחיק, או לחלופין, הרמיזה הדקה הופכת לוולגרית ומעושה.

שלוש שניות של סיפוק עילאי. אני חושב שזה המצלול של השינים שעושה את זה.

אז אי אפשר ככה לסגור. גם התחייבתי שלא אסגור.

ואז אחרי התעוקה מאחורי הסטרנום מיד צצו ועלו עוד דברים שצריכים להיכתב, ולעזאזל יש מספיק מחברות.

אבל האמת היא, כשהגענו לים הצטרף אלינו בחור אחד. הוא צלע קשות. הוא צלע באופן מכוער. ואני חשבתי, כן אני עם מחשבות הסופניות הדביליות שלי, כאילו שיש בהן ממש, כשהבחור הזה. הוא שנה מבוגר מאיתנו, כאילו שזה משנה משהו, צולע כך. אז אפשר להפסיק עם הדרמטיות ולחזור לשיגרה, שהיא בואו נודה בזה די טובה כרגע בחיי.