מדי פעם צריך לחזור ולדבר כאן על כתיבה.
כולנו כותבים כאן כל הזמן. זמן סיכום של שנה, אולי, לא קשור. תישאר מפוקס, חוט מחשבה אחד, כתיבה.
חלק נכבד מהכותבים במקום הזה כותבים כתיבה פשוטה. אני מקנא בהם על זה, מקנא בהם על זה.
למה?
הרפלקסיביות הורגת אותי. כתבתי על זה כבר, מדי פעם אני מנסה לשבת ולכתוב ללא רפלקסיביות. זה קשה, קשה מאוד.
ועדיין, על זה אני כל הזמן מתלונן "מי יתנני סיפור פשוט, התחלה, אמצע וסוף" פשוט ויפה, למה צריך יותר מזה, למה צריך משחקים בזמן, היערות מתוחכמות של הכותב, חזרות מנחיכות של הכותב, חזרות מגחיכות של הכותב. אולי תפסיק כבר להימצא פה, אתה הכותב. אולי תיעלם, תימחק, למה זה טוב שאתה פה בכלל.
אולי אלך לי, הכותב, לים, ואשאיר את הכתיבה לעצמה.
אבל איני יכול, זה קשה, אני פה. כל הזמן פה. כשאני כותב ללא רפלקסיביות זה כמעט מוזר בעיניי, נראה לי שאני נכשל בכך שוב ושוב, צריך להילחם בעצמי, להעיף את עצמי, לעייף את עצמי, ושוב החזרות המעצבנות האלה. שוב אני ואני ואני ואני.
לך, פגע רע, לך, צא! תן לכתיבה להתקיים, בלעדיך.
ואשר לסיכום השנה, כן, רוב הבלוגים שלי כבר פועלים וקיימים מעל לשנה. הכרונולוג הוא הצלחה משמעותית, הוא הוכיח את הנקודה שלי שאיש מאיתנו לא מתעניין בחייו של האחר, אלא רק בסיפוריו של האחר. הכניסות שיש אליו הן כחמש ביום שהן כניסות אקראיות בזמן שהוא נכתב, איש לא מסוגל להתחבר לדיווח שוטף של אירועים שקורים, שבבסיסם יש סיפור, שעליהם אני יכול לכתוב וכותב לפעמים סיפורים, או קטעים רגשיים שונים אבל בגלל שהוא לא מוביל לשם אין איש שמסוגל לעמוד בשטף הבנאליה שנכתבת שם מדי יום ביומו. הצלחה כבירה. חברים לפעמים קוראים שם, לעתים נדירות, קוראות מדי פעם קוראות שם, לעתים נדירות. כי לא החיים הם המשותפים לנו כאן, אלא הסיפורים סביבם. וסיפורים אלה המבנה הוא המשותף, התוכן חלופי, משמים, דומה, זהה, הגרעין זהה, המבנה זהה, ובכל זאת איננו יכולים בלי זה.
בעצם, אפשר בלי זה. אפשר בלי זה. אני יכול בלי זה. אני ככותב יכול בלי זה. אני כחורא יכול בלי זה. אני ואני ואני. הרפלקסיביות הזאת.
מי יתנני סיפור פשוט, התחלה אמצע וסוף, אה כן, ושלא יהיה משעמם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
