חרונולוגיה חסרת חשיבות

פעם הפסקתי באמצע.

כמה כנות היתה באותה הפסקה.

כמה עוצמה.

כמה עלבון.

אפילו לא שמתי לב לעלבון. כל כך חגגתי את הכנות. איזו כנות נדירה. להפסיק באמצע, מאימתי מפסיקים באמצע? גם היא שאלה. אבל הגוף ידע שזה לא יכול לקרות. הוא לא נתן לזה לקרות. המוח קיבל את המסר.

והכנות מנעה ממני להמשיך הלאה. להפסיק באמצע. כי ידעתי שכלום לא ייצא מזה, ואין טעם להשלים את הפעולה, את המלאכה. לא, זה יהיה שקר. לעשות שקר בנפשי. כמה עוצמה היתה בכנות זו. אני איש טוב, אני לא מסוגל לשקר, אפילו לא בזה. אפילו כשאני באמצע. ואני מאוד רוצה. אבל יודע, זה לא יילך. הגוף לא משקר. המוח לא משקר. זה לא יכול ללכת. אז עצור.

אבל זה היה מזמן. מאז חלפו שקרים רבים שסיפרתי. הגוף שיקר את המוח, המוח שיקר את הגוף. שניהם לא עצרו אף פעם. לא בגלל חוסר כנות, לא, ודאי שלא. גם לא בגלל היעדר עצמה, לא ודאי שלא. אלא בגלל העלבון. למה להטיח עלבון שכזה באדם.

את רוצה, מאוד רוצה, הכי רוצה. אבל באמצע להפסיק, כי אני לא יכול. לא רוצה. עלבון כה גדול.

היא דווקא התאוששה, התאוששה יפה.