בואו נראה אם זה יילך.
לפעמים זה מכה בי, הצורך לדעת, הצורך לדעת. מהי אמת, מהי ידיעה. האם אני יכול לדעת דברים, האם יש אמת איזשהי.
ואני נדרש לכך. אתה צריך לדעת מה אתה רוצה. אם אתה לא תדע מה אתה רוצה, אף אחד לא יכול לעזור לך. אבל אני לא יודע מה אני רוצה. אני לא יכול להתחייב לדעת מה אני רוצה. איך אני יכול לדעת אם מה שארצה עכשיו ארצה גם אחר כך. וכך אם אומר שאני רוצה משהו עכשיו, שאני יודע שאני רוצה משהו עכשיו, ואחר כך אפסיק לרצות בו, האם הידיעה שלי מעכשיו תיתפס כשקר? וברור שאיני רוצה לשקר. האם עדיף לא לדעת מאשר לדעת משהו שגוי? האם עדיף לא לרצות מאשר לרצות משהו שיתגלה כרצון שקרי?
ולכאורה זה כמו להרגיש. האם אפשר לדעת מה מרגישים? היו מי שידחו את התפיסה הזאת. או שאתה מרגיש או שלא. אי אפשר לדעת מה מרגישים. אי אפשר להבין מה מרגישים. הרגשה היא הרגשה. הבנה היא הבנה. לעומת זאת שבוע שעבר איזה מישהי בטלוויזיה אמרה שהיא לא ידעה להבין מה קורה סביבה. גם בזה אני מאמין. שאפשר לדעת להבין. אז אפשר גם לדעת להרגיש? אפשר להבין להרגיש?
ומובן שלהתחייב לידיעה, להתחייב לאמת, להתחייב להרגשה, לא להרגשה זה מוגזם. אבל להתחייב לידיעה, או להתחיייב לרצון. גם אלה קשים עליי רוב הזמן. לא ברור מדוע. הם קלים לי בחיים הנמקצועיים. כאן אני יודע מה אני רוצה. אבל בחיים האישים? לדעת מה אני רוצה? להכריז על מה שאני רוצה? איזו הגזמה פראית זה נתפס בעיניי. מימיי לא הייתי מסוגל להכריז או לדעת או להבין מה אני רוצה. ואפילו אם כן, זה תמיד היה רצון קצר מועד.
לאן זה מוביל אותי? לפרדוקס? לדילמה? לקיפאון? לשקר? לכל אלה גם יחד? או אולי להתבגרות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
