חרונולוגיה חסרת חשיבות

מוקדש לדרמח.

הרבה שאלו אותי את זה פה. כל כך הרבה פעמים שאלו אותי את זה פה. פינחסה זה שם של נקבה. והכותב הוא זכר.

שלא נדבר על גלוריה האפי, אז אתה הומו?

כל כך הרבה שאלות שאלו אותי.

כדי לברר את שאלת זהותי המגדרית והמינית החלטתי להיענות להזמנה נדיבה שקיבלתי, שמתי נפשי בכפי (ולא ידעתי עד כמה) ועליתי לעיר הקודש למצעד הגאווה.

ההתחלה לא העידה על הסיום.

(משפט זה היה במסגרת שיפורים בכתיבה הדרמטית. פוסט זה נכתב ללא שום חשק, ולכן הוא יהיה מלא ברפלקסיביות בלתי נסבלת. עמכן הסליחה.)

אה כן, פוסט זה מלווה בתמונות הסבר יפות בבלוג הצבעוני שלי.

ההתחלה לא העידה על הסיום.

המון אדם התרכז. ואני גם אני הגעתי. הסתכלתי על המון האדם. הוא לא התבונן בי. שיחות החלו לצוץ בשולי המון האדם. בין חלקים מההמון לחלקים מהשוליים. בשוליים עמדו אנשים שסתמו את המצעד שהולך ומתהווה לנגד עיניי. אבל בשלב זה היה דו קיום. בתחילה אפילו חשבתי שמצעדים מעין אלה יכולים לעורר שיחה. ושיחה זה טוב. זה פתח להשתלבות, דו קיום, הבנה הדדית. רק שלאחר שהשיחה הסתיימה הצד האחד המשיך ללעוג ולשנוא את הצד האחר. אבל בשלב זה עדיין, גם הדגלים  והשלטים העידו אל אפשרות לאופטימיות. הדגל הצהוב עם הכתר של חב"ד עם דגלים ובלונים צבעוניים קצת יותר. שלטים  מצד זה ושלטים מצד זה. הכל עמד, עמידה מתוחה, מחכה. מחכה למצעד.

כולנו במצעד, לאח, הידד.

וחיכיתי עם כולם. אישית, מעולם לא אהבתי מצעדים. אני מזדהה יותר מדי עם קונדרה בדיון שלו על מצעדים. צריך לאהוב אנשים או להרגיש שייך עליהם כדי להרגיש שותפות במצעד. מעולם לא הרגשתי שותפות שכזו.

אבל המצעד עמד לצאת לדרך.

מדי פעם עננים של ריח רע עטפו את האנשים המחכים. אבל ככה זה בירושלים, מצחין.

רק אחר כך נודע לי שהיה דיון ושהריח הרע אינו ירושלמי. מסתבר שריח זה מקורו לא היה ברור. היו שטענו שמקורו בפצצות סירחון שנזרקו על הממתינים. אחרים טענו שנזרקו רק חיתולים משומשים ולא פצצות סירחון. בשבילי זה היה ריחה הרגיל של ירושלים. מצחין.

ואז התחיל במצעד. מעט מדי מוזיקה, מעט מדי שלטים, מעט מדי דגלים. חשבתי שיש גם מעט משתתפים, אבל כאן טעיתי עושה רושם. היו הרבה אנשים. במצעד. היו גם הרבה אנשים בשוליים.

אבל עשה רושם שכוחות הביטחון שמרו על הסדר ועל הביטחון של הצועדים.

טבען של רשמים שהם שגויים. כפי ששתי שורות למעלה מוכיחות. לפעמים הרושם שלי הוא השגוי, לפעמים הרושם של הצד השני הוא השגוי. אבל הרושם היה שגוי. הם אולי שמרו על הסדר. אבל על בטחון הצועדים הם בוודאי שלא שמרו.

צעדתי לי בשולי המצעד. מצלם פעם את הצועדים ובהם את הצופים הסותמים אותם הצופים בהם מן הצד. מדי פעם קללות הוטחו כנגד הצועדים. לא משהו רציני. ואז המשטרה החלה לצפצף. צפצופים עצבניים. זוזו ימינה. כולם ימינה. יש לנו אירוע חירום! כולם ימינה. אני כבר חשבתי על פיגוע באיזה הפגנת ימין. כביש שנחסם לא ישוחרר, ושאר גירושים של יהודים. אתם יודעות, יהודי לא יגרש יהודי.

אמרתי לידידתי, שאם רק משנים שלוש אותיות מ"יהודי לא יגרש יהודי" וסיסמא זו טובה גם נגד הומואים. היא הגיבה שזה נכון חלקית, כי ליהודים בוודאי ובוודאי מותר לזיין ערבים. וגם להרוג בהם. אבל זו סטייה מהסיפור. הסיפור עוסק בסטיות, אז מדוע שלא אסטה?

המשטרה היא זו שהבהבה וציפצפה וצעקה. זוזו ימינה, זוזו ימינה. זזתי ימינה.

בדיעבד זו היתה טעות. כי מימין תיפתח הרעה. או לפחות כך קרה. כשמשהו נשבר בקירבתי לא ממש הבנתי מה זה. אבל כשראיתי את הרסיסים הבנתי מה קרה.

הרסיסים היו מאוד בולטים. הייתי גאה בהם. מאוד גאה בהם. מעין תג אדום של אומץ. אומץ לב ציבורי לפחות. בהחלט. הביצה נשברה סנטימטרים לידי. לא, לא ראיתי את הזורק.

המשכתי בצעידה גאה, כן כן, גאה. זה אמנם לא פתר לי את בעייתי בנוגע לנטיותיי המיניות, אבל הייתי גאה. נזרקה ביצה לכיווני ויש לי הוכחות להעיד על כך. הוכחות לבן על גבי שחור. הביצה לבנה, הנעל שחורה. והמכנס כחול. גם הוא התלכלך. המשכתי לצעוד. לפתע, מטרים ממני. טאח! האישה שלשמאלי חטפה ביצה בפגיעה ישירה. אבל מה לה כי תלין על ביצה.

מטרים ספורים לשמאלה שכב אדם דקור. ראיתי אותו דקור. הוא שכב שם. אותו לא טרחתי לצלם. צינעת הפרט, אתם יודעות, לא נהוג לצלם אנשים בזמן בו הם מוחלשים.

אה כן, כל המצעד היה של אנשים מוחלשים. אבל ודאי לא אנשים שמגיע להם להידקר. טוב, המשכתי לצעוד. מדי פעם ראיתי שלטים מוזרים ומשעשעים. יש בהם אי דיוקים היסטוריים או עובדתיים קלים. כך, למשל, דומני שסדום נהרסה זה מכבר, ולכן להומואים אין לאן לחזור. גם הלוגיקה לפעמים מאוד מסובכת בשלטים. מאוד מסובכת. וכך מתגלים לנו האנשים הדתיים כפשיסטיים,

כפי שכולנו שיערנו שהם. כן, יהודי לא מגרש יהודי. אבל לדקור אותו, למה לא? בעצם? בהמות! הם לא יהודים, הם בהמות!

המשכתי לצעוד. התלוו אליי עוד כמה אנשים.

לאט לאט קיבלתי מענה לשאלה שבגללה הגעתי למצעד. מטרים ספורים מהדקור, מועמדים פוטנציאליים להטחת ביצים נוספות המשיכו להתאסף. כוחות הביטחון נכנסו ללחץ. והגיבורה שלי במצעד החלה לגונן עלינו. גבוהה וזקופה שולטת בסוס עליו היא רכבה היא השליטה סדר.

(דומני שיש כאן תחילתה של תשובה לגבי השאלה בגללה הגעתי למצעד). רכיבתה הגאה, שליטתה האבסולוטית בסובבים אותה וכמובן בסוס שלה. אהח, אהח, הריר. תפסיק לרייר. תחזור לסיפור. תחזור לעלילה. אהח,

קשה קשה.

אבל המשכנו לצעוד. בסופו של דבר הגענו למקום ההאפנינג.

וכאן, כאן, נשבר ליבי לרסיסים. לא, בעצם, לא ליבי. כאן, כאן, נשברו לי כמה סטריאוטיפים.

ובכן, יש את הסטריאוטיפ הידוע, שבהתחלה חתמתי עליו. להומואים יש טעם. זה הפך להיות בעייתי כששמו את מאיה בוסקילה כמוזיקת ריקודים. טוב, נו, ברור שדנה אינטרנשיונל, היא גם מאוד רקידה, בייחוד כשהיא שרה את יונה וולך. אבל האם מאיה בוסקילה היא אייקון הומו-לסבי? מצד אחד, אני יכול בעצם להבין למה. אהח, האישה על הסוס. סליחה, סטייה קלה.

מצד שני. דעות קדומות דעות קדומות. מוזיקה רעה, רעה מאוד. אפילו משעממת. האוכל כמעט ולא היה קיים. לעומת זאת, לא היה תור לאוכל, והייתה שתייה בשפע. אבל לא היו פיצות. והיו מלא מלא סמולנים. כן, כן, כל העומואים האלה סמולנים, אני אומר לכן. כולם.

אבל מה, עומואים עומואים, אבל גברים. וכן, צר לי לאכזב אתכם גברים, אבל בעיניי, לא שאני רוצה להכליל או משהו, אתם לא ממש יפים. יש משהו מכוער אינהרנטית בגוף הגברי, אין מה לעשות.

אז יש לי תשובה לשאלה. וגם לכם יש.

אה כן, הערת סיום. המארחת שלי אמרה לי שהיא לא הייתה סולחת לעצמה אם הייתי נדקר במצעד. כיון ששנים מהנדקרים היו כאלה שבאו להזדהות. אני אפילו את זה לא עשיתי, סתם באתי כי הזמינו אותי, וכיון שהדקירה והביצים לא היו רחוקות ממני, אני אכן מסכים איתה. ובצדק היא לא הייתה סולחת לעצמה.

כשם שאיש מאיתנו אסור לו לסלוח לעיתון "הארץ" על סיקור המצעד.